ברכה לא מדברת, לא איתי ולא בכלל. לא עונה לטלפונים, לא עונה
כשקוראים לה, מדברת עם בעל המכולת בפנטומימה וחוזרת הביתה
שקטה. פעם היא הייתה צועקת, הייתי אומר לה: "די, ברכה, די! עוד
דקה אחת כזאת ואני חירש!" - אבל ברכה המשיכה, ואני המשכתי.

בוקר, היא מכינה לי קפה; שניים סוכר. אברהמסון אומר שאני צריך
לגמור איתה וזהו, אודרוב. למה? כי אין לי מה לעשות כאן. כי כל
יום אני יושב מולה, בוהה בעיניים הבהמיות שלנו נפקחות ונעצמות
לאט על השולחן, וכל יום אותו דבר - שתיקה וקפה. קפה ושתיקה.
ואברהמסון מנקר את השכל. הכול דאווינים, הכול.

הצוואר שלי תפוס, ואני מרגיש את הכתפיים צונחות, את העור נמתח
מתחת לזיפים. תעשי לי מסאז', ברכה. למה לא, בעצם? הראש נשמט
קדימה, ואני נותן לה לעסות ולנסות ולחבר את עצמות העורף. זה
נעים, ברכה. זה נעים לי. אני מרים את הכוס וטבעת נס מתגלה על
העמוד הראשון של העיתון. זה מצחיק אותך. מה פתאום זה מצחיק
אותך? סוף סוף את נזכרת לחייך?

בואי הנה. "בוקר טוב", פעם ראשונה. "בוקר טוב", פעם שניה.
"בוקר טוב", פעם שלישית - והיא לא הוציאה מילה. קיבינימט. איפה
הענווה שלך עכשיו, גברת? את תמיד חייבת לנצח? אפילו כשאת שותקת
יש לך את המילה האחרונה. את חולה ואני חולה. אנחנו חולים.
ואולי אברהמסון צודק. ואל תסתכלי עלי ככה. נמאס לי עכשיו, ואני
הולך לעבודה, ואני לא יודע יותר. באמת שאני לא יודע יותר.

עומדת מולי, כולה גאווה. אפשר לחשוב שכבר קרה כאן איזה משהו
גדול. קפה.