הביקור הראשון שלי ברחוב הזונות.

אם הייתם אומרים, לי לפני הרבה מאוד שנים, שאני מאוד אסתקרן
לגבי רחוב הזונות, בטח הייתם צודקים. מי מאתנו לא שאל את עצמו
לא פעם אחת את השאלה: מה זה רחוב הזונות? איך זה נראה? איך
מתפקד רחוב שכזה?, מי הן הבנות שעובדות בכזה רחוב? איך הן
נראות?
שאלות שנשמעות בצורה מדהימה, לחלוטין שטחיות.

תמיד הייתה לי בתודעה שקיים רחוב כזה, "רחוב הזונות". ידעתי
גם, כי כולם יודעים שהוא ממוקם בתל ברוך. ישנם עוד כמה מקומות
שמי שצריך לדעת היכן הם, יודע. אף פעם לא הבנתי איך אילו
שרוצים זונות, יודעים על מיקומם של כאלה רחובות?. אבל לא
התעמקתי בנושא יתר על המידה. השארתי אותו אי שם עמוק בתודעה,
בלי לחקור אותו, בלי לתת לו להטריד את מנוחתי, או חלילה את סדר
חיי, שלכאורה נראה לי סדיר לחלוטין - עד הפעם הראשונה.
הפעם הראשונה שחוויתי את רחוב הזונות בעצמי.

נפגשתי עם בן זוגי לתקופה הנוכחית, היינו אמורים לנסוע לבקר
חברה מאוד טובה, שנשמעה בשיחת טלפון שעה קודם לכן, בצלילה
המצריכה הצלה.

נסענו לכיוון ביתה. היא לא ענתה, הבנו שאולי היא החליטה להתנתק
מרצונה, מהסביבה וכל מה שמשתמע מכך. וכי למקום חפצנו הראשוני
לא ניסע.

ואז באה לי ההפתעה, בדרך לתל אביב העיר, חצה בן זוגי, את השטח
הסודי, זה שמדברים עליו אבל לא נמצאים בו, אם לא ממש צריכים
להיות שם. השטח של רחוב הזונות. זה שנמצא בתל ברוך.

הייתי המומה, המילים פשוט ברחו לי מהפה, ועוד יותר מהראש, דבר
שכמעט ולא קורא, שאני אשאר בלי מילים?, שאני אשאר בפה פעור?
חשבתי שכלום לא יכול להפתיע אותי יותר בחיים.

לא ידעתי מה אני עושה עם ההצצה החדשה הזו, למקום שאף פעם לא
קיבל אצלי תמונה שלמה, שתמיד היה בדמיון אבל שם -  הוא נעצר.
בהתחלה הרגשתי כאילו הגעתי לפארק השעשועים של הזונות, נסענו
בכבישי עפר, שעל פי הסמנים, חרשו אותם לא מעט פעמים, מכוניות
מכל הסוגים.
המראה הראשוני שקלטו עיני בחושך, היה אורות חזקים המאירים,
ממכוניות המסתובבות במעגלים, עוברות בנתיב כמו מסומן וידוע לכל
המשתתפים.

פתחתי את עיניי כדי לראות מה יש שם בסביבה שגורם לכל כך הרבה
מכוניות לנסוע במעגלים,
שנראים כלא נגמרים.
ואז פה ושם צצו מולי דמויות, דמויות של נשים, נשים מכל הסוגים,
פזורות על פני השטח, לבושות במלבושים צמודים, מלבושים
חושפניים, חלקן צעירות, חלקן כמעט קשישות, חלקן חתיכות
מדהימות, חלקן כבר נראות מקומטות, חלקן גברים שלא נופלים
ביופיים מנשים, במלבושי נשים.
והמכוניות כמו לא פוסקות בריקוד המעגל, ועוברות מאחת לשניה,
ובתוכן גברים. גברים הבודקים את הסחורה העומדת כביכול שם
למכירה.

הייתה שם זונה, שנראתה כל כך אבודה, אף מכונית לא עצרה לידה.
עד שהיא נאלצה כמחווה של הצגת הסחורה, לחשוף את שדייה האדירים,
מתוך מחשוף שמלתה.
ריחמתי עליה, היא נאבקה, היא עבדה קשה, כך זה היה נראה.

גם אנחנו הסתובבנו שם במעגלים, בוחנים ומסתכלים, רואים מתי רכב
אחר עוצר, כיצד הזונה ניגשת לחלון הרכב ומדמיינים לעצמנו את
המשא ומתן על מהות השירות, ותמחור האתנן.


לכאורה הכל ידוע, הכל מוכר, אנשים עושים את זה משחר הימים.
אבל זה היה הרגע שבמוחי הבליחו השאלות: מי הן הנשים האלה? למה
במקצוע הזה הן בחרו? מה מסתתר להן במוחן הפנימי, אחרי הגוף
המוצע למכירה באריזה, שבעיני המוכרת את עצמה, נראית כל כך יפה?
ואולי לא זה מה שבעצם היא מרגישה?. מה עובר להן בנפש הרכה?.
הסתכלתי בעיניים על כל אחת שעברנו לידה, היה נדמה לי שראיתי שם
הרבה אדישות, ראיתי שם נשמה כבויה, ראיתי שם אפילו בוז, שנאה,
וגועל.
מעט מאוד היו שמחות בחזות החיצונית. בעיקר כנראה הצעירות
והטריות בעבודה, אלו שרק התחילו לא מזמן והשחיקה לא השחיתה את
מאור פניהן.
ביקשתי עוד סיבוב, אחרון ודיי, חשבתי שסיבוב נוסף ייתן מענה
ואפילו חלקי, לכל השאלות המציפות אותי.

האם לאבד את הנשמה, זה המחיר שמשלמת נערה עובדת, במקצוע כל כך
עתיק?
מה עובר להן בראש, על כל מכונית ומכונית שעוברת, האם רק הכסף
הוא הגורם שמדרבן אותן?
ואולי מצוקות החיים הן המובילות אותן, לסוג עבודה שכזה. אולי
אי שם בחור חשוך ומאיים ממתין להן סרסור קטן ועצבני, שלו הן
צריכות לתת את הדין, ואת התמחור?

מצאתי את עצמי מדמיינת אותי יורדת מהרכב שהיה מבצרי, וכמות
שאני יורדת לפינה פנויה, כדי לא להכעיס אף אחת מהבנות, ומנסה
לראות מה מניותיי בשוק, שוות.
התביישתי אפילו לשתף את בן זוגי, שמחשבה שכזו עלתה במוחי.
חשבתי לעצמי שראשי מעוות, משהו לקוי בחסר בחשיבתי.
אבל הפיתוי לעסוק ולו לרגע קצר, בדמיון שאני שם עומדת על דרך
העפר, לבושה כולי בלבן, גופיית כתפיות קצרה שלא נושקת לאמרת
חגורת החצאית, פטמותי מציצות מבעד לבד הלבן, ספק שקוף, רגליי
נעולות בסנדלים שטוחות, תחתון חוטיני מבצבץ מבעד לחגורה
העליונה של החצאית הלבנה, בוודאי הייתי מצליחה לעצור סביבי כמה
מכוניות, ובהן גברים מזלי ריר, הנותנים פרנסה והצדקה לבנות
העומדות בשולי הדרך.

הרגשתי שעצם המחשבה על להיות זונה, מתוך משחק, גורם לרטיבות
חמימה לחמוק מבעד לתחתון חוטיני שלי, ולהרטיב את קצות ירכיי.

כמו במטה קסם התעוררתי, הבנתי שהחמצתי לרגע את כל ההוויה
הראשונה, אם גרמתי לזה להוביל אותי למחשבה כל כך ארצית, כל כך
חייתית, בלי אף בושה מוסרית.
ברור לי שכל שאלותיי יישארו ללא מענה ואת  התחושות שליוו אותי
בזמן סיבובי המכונית, אני בטח אקח איתי עוד הרבה מאוד זמן לא
פתורות.

הבנתי גם שלא אוכל לשנות סדרי עולם, רק לדעת לקבלם ולהבינם עד
כמה שאפשר.
אם בתוך תוכי מצאתי את הרצון הקטן להיות זונה, מה אוכל להגיד
על אלו שכבר שם עמוק בתוך התפקיד, משחקות אותו ברצינות מרובה,
כי זו הדרך שלהן להישרדות ופרנסה?