דיברנו אתמול... בשעות הקטנות של הלילה... כמו אז, וזה הזכיר
לי, אבל מהר מאוד נפלתי ברשת הרגשות ולא הצלחתי להסתיר. הייתי
חייבת לצעוק את זה, להוריד את זה מהלב וזה היה נשמע הכי לא
משכנע וקולע למה שאני באמת מרגישה, אבל איך אני אוציא מחשבות
אינסופיות שרצות כל יום בראש במשך כ"כ הרבה זמן שהפסקתי
לספור?
כ"כ קיוויתי שתזרוק לי איזו עצם, רמז שגם אתה אוהב, אבל לא!
אתה סגור ורק אומר שאתה רוצה גם כי זה טוב ומוכר. הלוואי שזה
היה כזה פשוט אבל כ"כ חם לי מבפנים והלב דופק כ"כ חזק בכל
מחשבה, דמיון, הודעה ודיבור. זה חזק ממני, זה משתלט עליי וממאן
לעזוב. אז אמרתי כל מה שביכולתי לסיכום הפרשה הזאת, כי אני
יודעת שאין לה שום כיוון חוץ מתסכול ובכי חסר שחר.
לא ישנתי כמעט כל הלילה ואני מניחה שזה קשור לזה שאני מאמינה
שאני לא אשמע ממל לעולם וזה כואב ומלחיץ.
למה אני מתנהגת ככה בכל מה שקשור אליך?
אני מקווה שהכאב ייפחת עד כדי היעלמות כי לא כיף לי.
כמו שאמרתי לך: אני לא חושבת שכדאי להפוך את זה לקשר חדש, כי
זה יהיה מאוס ואני סתם אפול ברשת שאני ממש לא בטוחה שאתה רוצה
שאני אפול בה.
זה היה נשמע כאילו אתה ממש רוצה להיפגש. לא מובן לי, למה?
יש מילים שעוד לא נאמרו? יש לי עוד לב שלא ידעתי? שלא נכווה
ממך?!