סיפור זה הוא חלק ממחזור דוגמאות הכסף, שאליו יצטרפו בקרוב
סיפורים נוספים. כל סיפור עומד בפני עצמו, אבל העלילה שלהם
קשורה אחד לשני בסופו של דבר.

עמדתי על הענף, בוחן את העצים בסביבה. איפה זה יכול להיות?
ידעתי שזה צריך להיות כאן. במקום כלשהו. התחלתי לישר את כנפיי
באיטיות וכאב כאשר ראיתי אשוני מתרוממת ועפה מהענף על עץ שהיה
מולי. אם זו היא אז אחכה לה, אם לא, אז אתפוס אותה. אם אותה
אשוני לא הייתה יוצאת משם, לא הייתי יודע איפה היא מתחבאת.
יהיה לה קשה להתחמק ממני עכשיו, כאשר עדיין אין שלג. לא יהיה
לה איפה להתחבא.
קפצתי ונחתי על הענף. התחלתי לחפש. הנקבה הסתירה יפה את המחבוא
שלה. רק בשל חוסר מזל משווע מצאתי אותו. נשענתי לרגע על ענף
מזדמן והיד שלי פגעה במשהו חד, כאשר הבטתי ראיתי שזה פגיון
כישופים קטן שהאשוני משתמשות בו. מאוד קשה להבחין בהם, אבל
מצאתי ועקבתי אחרי חבל בו הוא היה קשור, ומצאתי. הקן הקטן היה
ממוקם ממש טוב, על ענף מעל מזלג ענפים, במקום שבו נפגשו כמה
ענפים אחרים.
הבטתי על העלה הענק, שעטף ככל הנראה את החדר הקטן שיש לכל אחת.
כרעתי, מוציא את החרב שלי, אקורינאו, הסטתי את שולי העלה
ונכנסתי פנימה. ישבתי כמה שניות בשקט מוחלט עד שהעיניים שלי
התרגלו לחושך, שהיה רב בהרבה ממה שהיה בחוץ. היא הצליחה לשטות
בעיניים שלי, והרבה לא מצליחים לשטות אף בעיניים החלשות של בני
האדם. ואז ראיתי אותה, ישנה, עטופה בכנפיים שלה, לבנות עם
דוגמאות כסף. השיער שלה, שהיה די סתור, הסתיר את פניה. התקרבתי
אליה בשקט, החרב בידי, ואז חשתי כאב במפשעתי ומכה בצד ראשי.
החושך התעבה, וצנחתי על רצפת החדרון הזעיר.
"למה לא הודעת לי לפני שנכנסת? אולי זה היה חוסך ממך כאב. אבל
אני לא אהרוג אותך כי אתה ממילא פצוע", שמעתי אותה אומרת.
הרמתי את מבטי וראיתי אותה מביטה בי, בידה חרבי. כעבור שבריר
שנייה הבנתי שזו לא החרב שלי. החרב שהיא אחזה ביד הייתה מעין
השתקפות של החרב שלי. כמו ההשתקפות שרואים בשלולית נקייה.
"למה את חושבת שאני פצוע?" שאלתי
"שמעתי אותך גונח עוד בחוץ, ורואים לפי התנועה שלך שיש לך
פציעות בכמה מקומות. פרט לכך, אף אשוני זכר, או אשוני בכלל, לא
היה נופל מזה באופן כל כך דרמטי, עם גניחה כזאת", אמרה. ההערה
שלה הכעיסה אותי. הייתי בטוח שלא גנחתי.
"לא אומרים אשוני זכר, טיפשה, אומרים אקורו", ציינתי בכעס.
"אני יודעת, אבל זו המילה המקורית. אגב, זה שלך?" שאלה והרימה
את החרב שלי. ניכר היה כי מעט לא נוח לה להחזיק אותה, אבל
ידעתי שעם כל חרב שהיא היא תוכל להרוג אותי, גם בחרב שלי.
"אני כבר אמרתי שלא אהרוג אותך", אמרה, "עכשיו שב".
התיישבתי במאמץ שהשתדלתי להסתיר. לא ראיתי את פניה אבל ידעתי
שהיא בוחנת כל תנועה שלי. הושטתי את היד אל החרב. היא הרחיקה
אותה ואמרה: "כאן זה לא המערה שלכם, אקורו, אתה עדיין לא מקבל
את החרב שלך".
הופתעתי. היא ידעה אחד מהחוקים היותר סודיים של החבורה.
"למה אתה רוצה אותי? אני האחרונה, ועדיין אני לא בזמן שיביא לך
תועלת רבה, אלא אם תחזיק בי שם כמה שבועות טובים. וגם אז זה לא
יהיה מה שאתה מחפש. מה אתה עושה כאן?" שאלה בקור.
"יש לי משימה משלי, וזה לא עניינך", אמרתי, וניסיתי להגיע לחרב
שלי. היא השחילה את החרב שלי, הפוכה, לתופסן מאחורי גבה.
"החרב הפוכה, אם לא שמת לב", אמרתי בלעג. "זה עוד יהרוג
אותך".
"אני יודעת, אבל בגלל שהחרב שלך נראית כמו תמונת מראה ארורה של
שלי, חשבתי שכדאי להשתמש בזה לטובתי", השיבה. "ואתה לא נימצא
במצב בו אתה יכול להתמקח. עכשיו, תאמר לי, שוב, למה אתה כאן".
"יש לי משימה, וזה לא עניינך!" אמרתי שנית.
"אתה בבית שלי, זה כן ענייני", השיבה בקור.
"עד כמה שידוע לי את נקבה", גיחכתי
"ואתה, זכר שכל בעיטה בין רגליו מפילה אותו", השיבה באותה
לשון. הכעס שלי התעורר שנית וניסיתי לסטור לה. היא תפסה את ידי
בידה.
"טעות, אקורו", אמרה.
"טעות שלך", אמרתי והתנפלתי עליה, מניח את ידי השנייה על
צווארה ומפיל אותה לאחור. החרב שלה חסרת תועלת עכשיו. שחררתי
את ידיי ואחזתי בשתי פרקי ידיה, יושב על רגליה כך שלא תוכל
להתנגד לי. היא ניסתה לבעוט ולהתנגד אבל לא הצליחה.
"טוב, ניצחת", פלטה. "קח את החרב שלך ועשה בי מה שתרצה".
שמעתי שאשוני הן רכרוכיות, אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך.
לקחתי את ידה והנחתי אותה תחת ברכי, כדי לפנות יד אחת לקחת את
החרב, אבל הברך לא דרכה על ידה, אלא על הרצפה, ואז הרגשתי כאב
מעוור בבטני, ואפלה אפפה אותי.

פכפוך מים, ואז קול של טיפות אחדות הנופלות לבריכה, שקט, ומשהו
רטוב וקריר נגע במצח שלי. פתחתי את עיניי ובהיתי בחשכה שמעליי.
לא היה לי מושג איפה אני.
"באמת התחלתי לתהות מתי תתעורר, אקורו", שמעתי מעליי קול.
הפניתי את מבטי וראיתי משהו בהיר בתוך החשכה. נזכרתי במאורעות
שקדמו לעניין, וזיהיתי את האשוני.
"הייתי חייבת לפגוע בך, אבל מאחר ויש לי חוב כלפיך ואתה ממילא
פצועי אז אתה פה".
"איפה זה כאן?" שאלתי, בזמן שהחשיכה החלה להתבהר מעט, וגיליתי
שאני סובל מכאב ראש רציני.
"זו מערה. איפה, אני לא אומר לך", אמרה בקור. "אבל מאחר ואתה
ער, אני אוכל לבצע בך קסם ריפוי קטן", אמרה, והעבירה את ידה
בזהירות לרוחב בטני. נשכתי את שפתיי למגעה.
"אני לא צריך טובה ממך", מלמלתי.
"שקט, אקורו. עכשיו, על מה נענשת ואיך הם פצעו אותך? אני
מעדיפה לדעת, כי אז זה יכול לכאוב פחות".
שוב הופתעתי. תהיתי עד כמה היא יודעת על חוקי החבורה. שיערתי
שלא פחות ממה שאני יודע על השבט שלהן. אבל ידעתי שהיא צודקת.
אני לא אוכל לטפל בעצמי ברגע זה. "אני חושב שהם הכו אותי יותר
מאשר השתמשו בקסמים, למרות שהיה שם גם קסם. איזה, אני לא זוכר.
על מה נענשתי, זה לא עניינך".
היא הנהנה. "יש לך חתך רציני לרוחב הבטן. והם עוד שמו לך
תחבושות עם רסק חרדל, ככה שזה די החמיר את הפציעה. אבל לפחות
אין זיהום. אבל אני אחטא אותו בכל זאת".
"נהדר", מלמלתי לעצמי. הייתי במצב מוזר יחסית. פצוע ע"י בני
החבורה שלי, מנוצח ע"י אשוני, ואז מטופל על ידיה. הראיה שלי
התבהרה יותר בינתיים. אותה אשוני, יהיה שמה אשר יהיה, טבלה עלה
בד בנוזל כלשהו.
"זה ישרוף", אמרה בשקט, והניחה את העלה בזהירות על הבטן שלי.
לצערי היא צדקה. נשכתי את שפתיי בכאב.
"זה בסדר אם תצעק, לא ישמעו אותך", אמרה בסלחנות וטבלה עלה
נוסף. כעבור דקות אחדות הבטן שלי בערה מתחת לכמה עלים טבולים
בתמיסה זו או אחרת.
"את מתעללת בי בכוונה?" שאלתי באירוניה.
"לא", מלמלה, והורידה במהירות את העלים. גנחתי. זה הכאיב אפילו
יותר. אור הופיע מעל כף ידה, והיא העבירה אותה מעל הפצע. לרגע
הרגשתי קור עובר בגוף שלי, ואז זה עבר. הושטתי את ידי אל הבטן.
לא היה שום פצע. ואז הבנתי. היא הפשיטה אותי. ניראה שהיא
הבחינה בזה ששמתי לב. היא התכופפה אלי ולחשה באוזני: "רפואה
קודמת לצניעות, זכר. אל תדאג, לא ראיתי כלום". נאנחתי במבוכה
וניסיתי להתרוממם, אבל לא הצלחתי. רק עכשיו שמתי לב שהייתי
מותש לחלוטין.
היא העבירה את ידה על ברכי. "ניראה שהם גרמו לך נזק בהרבה
מקומות. אני טיפלתי בחלק גדול מהם. בכל מיקרה, ניראה לי שאתה
מותש עד כדי כך, שהברך שלך תוכל לחכות. זו פציעה ישנה, לא?"
הנהנתי. "הם החמירו אותה".
"אתה גלוי לב, זה מוזר לי", מלמלה. "למה החוקים אצלכם אכזריים
כל כך?"
"אני לא יודע למה הם כאלו. שלכן לא טובים יותר. למה את מתכוונת
שאני גלוי לב?"
"אתה מודה בפני אחרים בכאבך", ענתה והתרוממה, מתנודדת. תיראתי
לעצמי שהיא השקיעה הרבה כוח בשביל לרפא אותי.
"אני יכול לקבל את החרב שלי בחזרה?" שאלתי. "אני נשבע שלא
אתקוף אותך, אבל..."
"לא", אמרה בנוקשות.
"בשם עלי עץ הרעל, אני לא..." התחלתי בכעס, אבל היא קטעה
אותי.
"אני מכירה בנאמנות של לוחם לחרבו. אבל גם החרב שלי לא עלי.
אסור להכניס נשק למקום הזה. אלא אם לא חושבים עליו כנשק, ולא
ניתן להשתמש בו. החרבות שם, על הקיר ההוא. רק כאשר יוצאים אפשר
לקחת אותן".
"ואם אני לא אחשוב עליה כנשק?" שאלתי.
"זו החרב שלך, לוחם זכר, ותמיד תחשוב עליה כך. אתה לא היחיד
שנושא חרב כאן".
ידעתי שהיא צודקת, אבל רציתי לחוש לרגע את הניצב של אקורינאו
בידי.
"אני חושבת שאני אלך לישון, ואני ממליצה גם לך לישון קצת, כי
איבדת הרבה כוח", אמרה ופיהקה. היא כיסתה אותי בשמיכה עם ריח
עשב יער ולאחר מכן הסתובבה בגבה אלי, נפנפה פעם או שתיים
בכנפיה, הלכה לאחת מפינות המערה ונשכבה, מתכרבלת ומתעטפת
בכנפיה. הרגשתי שהשינה משתלטת גם עלי. אבל לפני שעצמתי את
עיניי הצלחתי לרכז קצת כוח לקסם קטן ופשוט. השינה סגרה עליי
כמו אגם חמים ושקט.

"אתה לא הצלחת לתפוס אותה? זה לא מפתיע אותי. הם ממש פצעו
אותך".
התעוררתי למשמע קול ידידותי, והבטתי בחברי היחיד בכל החבורה.
שכבתי על עץ ערבה שעמד מעל אגם קטן. השמש הייתה מאחוריי. הכרתי
את המקום. התיישבתי בזהירות, מרגיש בהקלה רבה את החרב על גבי,
והבטתי בו.
"אני חושב שעכשיו אני בסדר", מלמלתי.
"יופי, כדאי שנזדרז ונצא מכאן. השמש זרחה לפני הרבה זמן", אמר
לי והחליק מהעץ, נעמד על המים.
"איך מצאת אותי?" שאלתי בתמיהה, והחלקתי בעקבותיו על ענפי העץ
וצללתי לתוך המים הקרים. עליתי על פני המים וניערתי את שערי.
בדרך כלל אני טוב בעמידה על המים. הוא חייך אלי והתעופף אל גדת
האגם. שחיתי אחריו, ועליתי על הגדה, מנער את הכנפיים מהמים.
"מתאים לך להיות רטוב", מלמל אליי וחיבק את כתפי. "איך הרגל?"
התחלנו ללכת.
"בסדר, אני חושב", אמרתי.
"הם לא יענישו אותך על זה", אמר לי ונאנח. "ציידים פשטו על
המחבוא אתמול בלילה. היה לך הרבה מזל. מה קרה שם? בכל מיקרה,
אתה נראה יותר טוב מאתמול".
"לא משנה", אמרתי. "תספר אתה". בזמן שהוא סיפר, ניסיתי להזכר
במה שקרה קודם, אבל זה היה מטושטש בזיכרון שלי. ניערתי את
ראשי, והזיכרון נעשה ברור שוב. לא רק אני הטלתי קסם זיכרון.


סיפור זה הוא חלק ממחזור דוגמאות הכסף, שאליו יצטרפו בקרוב
סיפורים נוספים. כל סיפור עומד בפני עצמו, אבל העלילה שלהם
קשורה אחד לשני בסופו של דבר.