"כל הדברים יגעים," אמר פעם איש חכם אחד, בבוקר דומה לבוקר
הזה. אנחות כבדות עולות מן המיטה, מן הכיור, מן הכוננית, מן
הספרים, מסל הכביסה, מפח האשפה. הדלת דופקת כמו ילד שמנסה
לעצבן את הוריו. מבחוץ נושבת רוח יבשה ועייפה שבאה מן המדבר
וכבר שנים רבות לא מצאה מנוחה.
על הדף כתובות מטלות עייפות. הן מתרוצצות עליו כבר ימים ארוכים
ויוצאות מתוכו, רוקדות במעגלים תזזיתיים על הרצפה עד שהן
מתייגעות וחוזרות אל הנייר לבכות בו על שאין מתייחסים אליהן.
השמש מכוסה במסך כבד של אובך שמחולל לו באיטיות ברוח ונהנה
ממראה האנשים הייגעים.
האדם העייף היוצא ביום כזה מן הבית אל ענן הלאות שמתאבך לו
בחוץ, פוסע בצעדים כבדים, כפוף, סוגר על עצמו מפני האובך, מנסה
למצוא קרן אור של מנוחה.
על הספסל שוכבים להם כתמים חומים של צבע, בין קיסמי העץ
הדוקרניים. שיחים בצבע ירוק כהה צומחים מאחוריו, נחבאים
ומשתדלים להיעלם ממבטם של העוברים והשבים. על הספסל הזה מתיישב
אדם, מרים את תיקו ומסוכך על פניו מפני ענן העייפות.
הספסל פונה אליו בלי אומר, ומחייך לעומתו חיוך סרקסטי דוקר.
אחר כך נואש ממנו וחדל לדקור אותו, ומניח לו למלט את נפשו לשעה
קלה.
הרוח המדברית טופחת על ראשו ומתעמרת בו. תסכולה כבד מנשוא והיא
מטילה אותו על ראשו, כאילו הוא האחראי על תנועתה המתמדת, הבלתי
פוסקת.
הוא נשכב על הספסל, נמלט מפניה, ומטביע את פניו בתוך התיק.
ידיו יבשות, כך שלא יכול למשש דבר, ורק חש בכאב שעולה מהן. אפו
זולג, ספק מבכי ספק כהתגוננות מפני הרוח היבשה.
קיסמי הספסל דוקרים את ראשו שמונח עליהם, ומונעים ממנו כל
מחשבה. כל רעיון או דבר שעולה בראשו ממוסמר אל הקיסמים ומושמד.
הרוחות הרעות שעולות מתוך גוויות המחשבות הממוסמרות מתחילות
לטייל בראשו ומטרידות את נשמתו. עד מהרה מתמלא הראש בשדים ובני
שדים של מחשבות שמתרוצצות וזועקות בתוכו.
כשלא יכול לשאת זאת יותר, הוא מרים את ראשו מן הספסל, ומבקש
נחמה מצבעו הירוק של השיח אשר צומח מאחוריו. זהו שיח עירוני,
בצבע ירוק כהה, עטוי אבק. קוצים קצרים מעטרים את עליו כהגנה
מפני פגעי האווירה העכורה. פרחים קטנים לבנים נותנים לו, למרות
הכול, מראה של צמח חי, בעל חמלה.
הוא מנסה לתת לצבע הירוק לחדור אל נשמתו ולמלא את ראשו, עד
שיבריח את השדים מתוכו.