לאט לאט, בלי שהיא הרגישה היא התרחקה, היא התרחקה כי הרחיקו
אותה, "חוסר התאמה" הם קוראים לזה.
אחרי 12 שנות לימוד ושנתיים צבא הספיק לה, הספיקה לה הדחייה,
הספיק לה המבט הזה שיש להם בעיניים כשהיא עוברת מולם.
היא שכרה לעצמה דירה קטנה בצפון, ההורים מימנו, היא קמה בבוקר
ומארגנת לעצמה סדר יום, מסדרת קצת ועושה אבק כדי שיהיה נקי,
היא אוהבת את זה ככה וזה נותן לה משהו לעשות.
"העיקר לא להשתגע מהשיעמום", היא חושבת לעצמה.
היא נזכרת מדי פעם במבטים האלו בבית הספר, אנשים חושבים שאין
לה רגשות, שאם את נראית ככה אז בטח גם את כבר לא מצפה לכלום
מהחיים.
נמאס לה לראות את אלו שכן, את אלו שכן מתאהבים ונפרדים, את אלו
שכן חיים, והיא סתם עוד פרצוף שעובר להם מול העיניים ומקלקל את
הנוף.
נמאס לה לחפש מקלט בספרים ובסרטים, בסרטים ובמוזיקה, אז היא
ברחה. היא הולכת למקום שלא יחפשו אותה בו, הרי בלאו הכי לא
יציקו לה, אין טלפון וגם אם היה הוא לא בדיוק היה מצלצל בלי
הפסקה.
הוא עומדת מול המראה בחזייה ותחתונים, היא מנסה למצוא משהו
חיובי, משהו שהיא תאהב, היא מחפשת את חתיכת העור הקטנה הזו
שהיא לא תמצא בה פגם.
התער נוצצת והיא משחקת מחבואים עם האור. "אומנות", היא חושבת
לעצמה, "פשוט יצירת אומנות", ומביטה בתער.
היא מרפרפת עם התער לאורך היד, חותכת את השערות הדקות, משחקת
ברעיון, היא מחייכת לעצמה.

במקום אחר בזמן אחר בחורה בלונדינית, בלונדינית שלא קשה לה,
בלונדינית שלא רוצה שישימו לב, רוצה קצת אמונה, קצת אמונה שיש,
שיש שם מישהו בפנים.
"נמאס לי", היא חושבת לעצמה, "הוא לא אוהב אותי יותר!".
היא מכירה אותו כבר חודשיים והוא רק משחק בה. אפשר לחשוב שאני
רק גוף יפה ופנים יפות.
הם חושבים שאין כלום בפנים, שאם אלוהים ברך אותך ביופי אז הוא
לקח את האופי, הרי הם חושבים לעצמם: "אם השקיעו כל כך הרבה
בחוץ זה בטח על חשבון מה שבפנים".
היא מסתכלת במראה וחושבת שהיה נחמד אם מישהו היה מתייחס אליה
ומשקיע בה בשביל יותר מסתם זיון, היא רוצה את כל החבילה, את
הקשר העמוק הזה שבו היא כבר לא תרגיש לבד.
היא מעבירה את התער על פני הוורידים שלא רואים ברגליים. "כל כך
קל ופשוט", היא אומרת לעצמה, "רק חתך קטן וזהו". היא כבר
מרגישה את האופוריה הזו מציפה אותה.

"יצירת אומנות", הוא חושב לעצמו. "פשוט יצירת אומנות העדי
הזו", הוא מלמל לעצמו בזמן שהוא מעביר את התער על פני הזיפים
העיקשים שרובצים בנחת על פניו.
"היא אוהבת מגולח?" הוא מרפרף בזכרונו לדלות מידע, רק כדי
לגלות שלא הקשיב לה הרבה.
הוא מסיים להתגלח ומניח את התער, שוטף פנים ומחייך כשהוא מסתכל
במראה.
הוא מוציא את האפטרשייב ומשפריץ קצת על היד.

כואב לה ביד.

כואב לה הלב, וברגל.

כואב לו בפנים והוא מחייך שוב, "מה לעשות", הוא אומר לעצמו,
"צריך לסבול בשביל קצת אהבה", הוא מחליט בינו לבין עצמו, ומביט
מבט אחרון במראה.