אני מסתכל לה בעיניים ואני רואה את הדמעות כבר בפתח, מחכות
לאישור להסתער, הן מתחילות לזלוג, עם אישור או בלי.
העיניים שלה נוצצות והפנס ברחוב רק מעצים אותן, הן כאילו מנסות
לרמוז לי משהו, משהו שכנראה אם לא הבנתי במשך שנה וחצי אז לא
כל כך סביר שאני אבין עכשיו.
הידיים שלי רועדות ואני מרגיש על סף תהום, מעביר בראשי מחשבות,
האם אני מחובר למשהו או כשאני קופץ אני לבד שם במרחבים
הפתוחים.
"תגידי משהו".
היא מנגבת את הדמעות.
"דיקלה, תגידי משהו, את מפחידה אותי, אל תשאירי אותי תלוי פה
לבד באויר."
"מה אתה רוצה שאני אגיד?" היא אומרת לי מבעד מסך של טיפות
מלוחות.
"אני רוצה שתגיבי, אני רוצה לדעת שאין אפשרות אחרת, שאני..."
אני מתקן לאנחנו.
"...שאנחנו לא עושים טעות."
"אין אפשרות כזו," היא אומרת לי, "אם אתה מרגיש ככה אז זה
נגמר, ולא משנה מה נגיד."
"דיקלה, אני אוהב אותך ואת יודעת את זה."
"...ידעתי..."
"די, אני עדיין אוהב."
היא קמה ומדליקה לעצמה סיגריה, אני מתרכז בתנועות שלה, במחסה
שהיא מעניקה לאש, שיידע שאיתה הוא לא לבד, איתה הוא בטוח, אני
לא הרגשתי ככה.

אני קם בבוקר ומסתכל סביבי. מנסה לפתוח את העיניים אבל השמש
מערפלת, אני שוטף פנים ומצחצח שיניים.
מוציא לי קולה זכוכית מהמקרר ומתמוטט על הספה, מדליק סיגריה
והחתונה הבאה ומתממשת עולה שוב בזיכרוני.
אני מנסה לדמיין לעצמי איך זה להתחשב תמידית במישהו אחר, מנסה
להבין את החיבור המוחלט הזה בין שני אנשים.
אני מסתכל על ההזמנה ופותח אותה חצי, לא מעז לפתוח את כולה.

ברוכים הבאים לחתו[[[[[[[[[[
           עדי להב ו-[[[[[[[[[[
שתיערך בתאריך ח"[[[[[[[[[
הינכם מוזמנים לשע[[[[[[[[[[

מפחיד אותי כל העסק, אני מרגיש את האדמה נופלת לי, אני מרגיש
את האצבעות רועדות ומנסה לשלוט בהם, אני מביט בסיגריה שבין
האצבעות וצופה בה איך היא רוקדת לצללים שאני מנסה לשמוע אבל
משום מה לא מצליח.

אני בבית קפה מנסה קצת להירגע וליהנות מהרגעים האחרונים לפני
החתונה ואני מרגיש שהיא סוגרת את הפער בצעדי ענק.
בזמן הסיגריה אני מסתכל על האנשים שעוברים וחולפים ומנסה להיות
פילוסופי.
אני חושב על כל האנשים האלו שפעם היו סביבי, החברים הטובים,
הבחורות המדהימות שיצא לי הזכות להכיר, אני מסתכל על האנשים
הממהרים הללו ונזכר במייקל, שהיה החבר הכי טוב שלי בח-ט ואיתו
עישנתי פעם ראשונה גראס.
אני נזכר ברוני, הבחורה שבמשך כל שנות הגן היינו מתכננים את
חיינו המשותפים בתור "מבוגרים".
איפה כל האנשים האלו שהיה להם השפעה כל כך גדולה עליי וחרטו
לנצח את אותתותיהם בי.
אני רואה אותם כל יום ברחוב, רצים אנה ואנה וממהרים לדד ליין
לא ידוע.

אני מסתכל עוד פעם לוודא שלא טעיתי, אחרי הכול המוח משחק איתנו
משחקים, אבל לא אני לא טועה. זאת היא, זו דיקלה.
אני קורא לה והיא לובשת חצאית לבנה קצרה וגופייה קטנה ולבנה
והיא נראית כמו שחקנית טניס מהשורה הראשונה.
אנחנו מתחבקים והיא מחייכת אלי, שואלת מה נשמע ואני מכריח אותה
לוותר על כמה דקות ולשבת איתה לסיגריה, היא מעיפה מבט חטוף
בשעון ומחייכת. "10 דקות" היא אומרת.
אני רק מחייך ומורה לה את המקום לצידי, היא מזמינה אייס קפה
ומוציאה את הפרלמנט לייט הקבוע שלה, אני מקבל פלאשבק כשאני
רואה את הקופסה ותוהה כמה שנים עברו.
היא מניחה את הסיגריה בזוית של הפה. אני מוציא את הזיפו ומדליק
לה, היא מחסה את האש כאילו אם היא תכבה תכבה להבת חייה.
אני מחייך כשאני מביט בה. "מה?" היא שואלת אותי.
"סתם, היית מאמינה שזה יגיע, שאחד מאיתנו יתחתן, זה לא נראה לך
מוזר?"
"נראה מזור וגם מרגיש מוזר אבל אתה יודע, ממשיכים, החיים לא
נגמרים."
"לא, ברור שלא, אבל עדיין זו מעין סגירת מעגל כזו, קלוזר. זה
די סוגר הכול."
היא צוחקת, "אני לא חושבת שזה סוגר משהו שלא היה סגור כבר לפני
כן, זה פשוט מעניק לו חותמת סופית."
אני מחייך, "תמיד ידעת להתבטא במילים," אני אומר לה.
"וזה בא מסופר," היא מחזירה לי.
"את יודעת, אני עדיין מתגעגע."
"אני יודעת אבל אתה לא צריך לחשוב על זה, די, מתחתנים, יש לך
דברים אחרים לחשוב עליהם."
אני מהנהן ומנסה לעצור את הדמעה מליפול.
אנחנו קמים ונפרדים, "נתראה בחתונה," היא אומרת לי לפני שהיא
הולכת.
"נתראה בחתונה," אני חצי ממלמל בחזרה.

בכניסה לבית אני כבר מרגיש את גל הבדידות בא לקראתי. "עוד מעט
זה ייגמר," אני מרגיע את עצמי.
אני סוגר אחריי את הדלת ומוציא קולה זכוכית, מתיישב על הכורסא
ולוקח את ההזמנה ליד, אני מחליט בצעד נדיר ואמיץ לפתוח אותה.
אני מתחיל לקרוא ומרגיש איך הדמעות זולגות ומלכלכות לי את
ההזמנה.

            [[[[ עדי להב ודיקלה שלום[[[
            [[[[ מזמינים אותכם לחתונתינו[[[[

אני מקמט את ההזמנה וזורק לפח, מוציא את הזיפו ומדליק את
הסיגריה.
אני מכסה את האש חזק חזק, שלא ייכבה, שיידע שאיתי הוא בטוח.
אני לא הרגשתי ככה.