היא יושבת ומחכה לו, יש לה זמן, היא יושבת בגינה מחוץ לבית עם
כוס קפה וסיגריה.
מבחוץ היא יכולה לראות את כל מי שנכנס, יש לה זווית ממש טובה
על השער, "אם הוא ייכנס אני בטוח אראה אותו, אין מצב שאני
אפספס" היא חושבת לעצמה.
כואב לי הלב לספר לה.

אני יושב ומביט בה, אני רוצה לתפוס אותה ולנער אותה כמו
שמנערים כלב אחרי מקלחת עם מגבת, אני רוצה להבהיר לה ולהראות
לה.
אני לא עושה את זה, במקום אני שואף ונושף מהסיגריה ומחכה איתה,
כאילו יש לי את כל הזמן שבעולם, כאילו שיש לה.
אני יושב שם ומביט בה, איך היא לא מזיזה את העיניים, אולי, רק
אולי, הוא יבוא.
אני רוצה להראות לה בניינים, את השדות, את הארץ היפה שסביבנו,
אני רוצה להראות לה מקומות ואנשים ואת העולם הזה שיש שם בחוץ,
מחוץ לשער.
כואב לי הלב לספר לה.

כבר חודשים היא ככה, במצב הקטטוני הזה, לא שלא עושה כלום, עושה
אבל תמיד חוזרת לגינה שלה ולחלומות שלה על האביר שיעבור בשער,
אבל לא על סוס, הרי אחרי הכל היא מציאותית.
לפעמים אני מוריד אותה מוקדם בבוקר ואומר לילה טוב, אני מחכה
דקה או שתיים לראות מה היא תעשה, אבל אני יודע, אני יודע שכמו
תמיד כשאני אבוא וכשאני אלך היא תהיה שם, מחכה לו בגינה עם
סיגריה וקפה.

אני תופס אותה וצועק: "הוא לא יבוא!!! הוא לא יבוא כי לא קמת
וקראת לו, לא קראת לו כי את לא יודעת את שמו ואיפה הוא גר, או
אפילו מי הוא, את לא יודעת כי לא טרחת לצאת ולחפש, לא טרחת
להסתכל מסביב אלא תמיד לשמור את העיניים על השער, שלא חס ושלום
תפספסי אותו. הוא לא בא, והוא גם לא יבוא...".
היא מנתקת את עיני הטורקיז שלה והן נוצצות, הן פתוחות לרווחה
כמו ילד שמחכה לראות את העולם, היא מסתכלת לי עמוק בעיניים
ואומרת: "הוא יבוא, אתה תראה שהוא יבוא".
ומיד מחזירה את הטורקיז לנוח על השער.

אני מתייאש, נמאס לי, אני קם בלי להגיד שלום ונכנס למכונית,
אני מתניע בלי להסתכל אחורה, בלי להביט בה פעם אחרונה.
אני מגיע לשער והוא נפתח, מולי עוברת סוזוקי כחולה, אני מציץ
לראות מי נוהג, רק לרגע, לראות אולי בסוף הוא כן בא.