שני פנסים דולקים
ונורה מהבהבת
בקצה רחוב פנקס,
פינת רחוב האלם,
שזה רחוב שעוד לא המציאו.
אולי אנו נהיה הראשונים,
אלו שלא הסתירו
רגשות עזים,
שאינם באים במגע
עם מה שקוראים אותן
מילים.
כך,
המכונית חונה בפינת רחוב
אלם אהבתנו,
תחת שני פנסים
ואנו בתוכה,
מוארים בקושי,
ואולי רק בחלק אחד,
מסוים,
של הפנים,
כמו חלקי ירח גלויים
בלילות בהירים
והחושך נמלט
לרחובות אחרים.
אני אז אבקש לפתע,
בהיסוס קל אך לא בתחינה,
שתנמיך את הרדיו שצועק
ברקע,
כדי שאולי הפעם,
רק הפעם,
אוכל לשמוע בין קווי הדממה
את אותן הברות מסתננות
ועולות מגרונך,
כמו מעצמן כמו
מעיינות פורצים,
ללא שליטה ומעצורים,
שלוש מילים
מיוחלות ו
ממלאות חללים,
תלחש על אוזני,
אף לא בקול רם,
כשבירת אגוזים דקה,
"אני אוהב אותך"
ואני אז  אדע
שיש לי,
יש לי כל-כך.