יום שישי בצהריים, משעמם לי, בדיוק חזרתי מהעבודה לדירה
התלאביבית החדשה שלי. רק לפני חודש נכנסתי לגור כאן. הציפיות
היו בשמיים: מסיבות עד אור הבוקר, בחורות שמתחלפות כל יומיים.
חלומות לחוד ומציאות לחוד. כבר כמה חודשים שאין לי מישהי
רצינית, לא שלא יצאתי עם בחורות, פשוט לא יודע, לא מצאתי מישהי
שרציתי להכיר מעבר לפגישה שנייה במקרה הטוב. תומר טוען שנהייתי
בררן, ואני חייב להתחיל לעשות חיים בלי יותר מדי מחשבות.
הטלפון מצלצל וקוטע את חוט מחשבותי. זה אסף.
- "הלו אסף"
- "מה המצב, רוני? איך הולך?"
- סבבה. אתה יודע, יום שישי ברגוע, בלי הרבה לחץ".
- "מצויין, כי יש לי הצעה שאתה לא יכול לסרב לה".
אני מתחיל להיות קצת יותר סקרן. מה הוא כבר יכול להציע לי? בטח
הוא מתכנן איזה מפגש של החברה לכוס קפה של שישי בצהריים.
אני ממשיך באדישות מופגנת.
- "מה אתה כבר יכול להציע לי?"
- "תקשיב, יש מישהי שאתה פשוט חייב להכיר. איזו חברה של שירי.
אני אומר לך, רוני, חבל לך על הזמן, הבחורה פשוט מותק".
או, מה הוא כבר רוצה ממני עכשיו? ממש אין לי כוח לאיזה בליינד
דייט, במיוחד אחרי שכבר הכרתי את אחת החברות של שירי, זה היה
אחד הדייטים הגרועים שעברתי בחיי.
- "עזוב אסף, אבל תודה בכל מקרה".
- לא רוני, לא מעניין אותי, אתה פשוט חייב להכיר אותה. אני
אומר לך, אתה תודה לי, לא מעניין אותי כלום, אתם נפגשים".

היא מגיעה לאסוף אותי בעוד עשר דקות. אני מרביץ מקלחת וגילוח
זריז, עולה על גינס, זורק על עצמי איזו חולצת טריקו ישנה,
הטלפון מצלצל - זו היא.
- "הלו מירי?"
- "כן, אני למטה, אתה יורד?"
- "סבבה, אני עוד רגע אצלך".
אני ניגש לחלון. אולי אזכה לראות אותה מלמעלה, לדעת לאן אני
נכנס. אבל לא, אין לי מזל, היא לא יוצאת מהאוטו.  מה זה משנה?
אני אומר לעצמי, ונכנס למעלית.
סידור אחרון מול המראה בחדר המדרגות, ואני יוצא החוצה אל הרחוב
הקר. בתוך סוזוקי אדומה אני רואה בחורה יפהפיה. אני חושב לי
בלב: כל הכבוד לאסף הזה, לא לשכוח לתת לו מתנה לחג.

הטלפון מצלצל. מספר לא מזוהה. אני מתלבט אם לענות, בסוף אני
עונה. מהצד השני קול נשי לא מוכר.
- "רוני שלום, זו מירי"
מירי. השם שלה מהדהד לי בראש, והלב מתחיל לדפוק חזק יותר. אסור
לה ליצור כל קשר איתי על פי צו של בית משפט. אני יכול לגרום
לכך שיכלאו אותה. לא יודע למה אני לא מנתק לה בפרצוף, אני
ממשיך.
- "מירי, את יודעת שאסור לך להתקשר אלי"
-"כן, אני יודעת, אבל הייתי חייבת. אני רוצה לומר לך שאני כל
כך מצטערת, ולא התכוונתי שהכל ייגמר ככה. בסך הכל, היה לנו טוב
יחד, נכון?"
אני מנתק את השיחה בעצבים, וחושב על אסף, ועד כמה אני מתגעגע
אליו.