"מה שלומך?"
"בסדר, אתה יודע איך זה"
"ומה קורה בעבודה?"
"לא יודעת. אולי אתפטר מתישהו בעתיד. אבל זה עדיין בשלבי
המחשבה בלבד."
"אהה. טוב, אז אם הכל בסדר אני אלך. יש לי פשוט עבודה לעשות.
אני לא הולך להתפטר בקרוב, את מבינה, חהחהחה"
ולחשוב שזו נקראה פעם שיחה אינטיליגנטית. אינטיליגנטית בתחת
שלי.


אין לי שם. וגיל.
המשפחה עזבה, יותר נכון אני עזבתי.
אני לא קבועה, אני באה מדי פעם והולכת כשבא לי.
אולי יום אחד, כשהמשפחה שלי... יהיה לי זמן לקביעות המפחידה
הזו, אבל בינתיים אני תקועה במצב הסטטי שלי, שהוא כבר לא
חשוב.
פעם הייתי חשובה. היה לי אח. היינו חברים טובים מאוד עד
שהחלטתי לעזוב את היחסים שלי איתו. הוא נראה לי כמי שהולך
לעזוב את הזמן שלו בצד ולהתחיל להשקיע בחיים שלו.
אני תמיד בחרתי בדרך הקלה.
אהבתי בחורים עד שהחלטתי שנמאס לי. אהבתי סמים פה ושם אבל זה
נגמר די מהר כי אח שלי נכנס לתמונה. ניצחתי הרבה אנשים במציאת
מקומות עבודה טובים. כנראה כי נראיתי מספיק טוב בשביל
המנהלים.

אנשים חושבים שיופי עוזר להתקדם. לי הוא עזר רק להישאר תקועה
באותו מקום למשך הרבה מאוד זמן.

קשה לי לכתוב עכשיו.
קשה לי לזוז.
קשה לי לראות.

המיטות בבתי חולים כל כך לא נוחות.

קשה לי לחיות עם המחשבה שאכזבתי כל כך הרבה אנשים. המנהלת שלי
בעבודה ביקרה אותי היום ואחרי שהיא עזבה שמעתי אותה אומרת לאחת
האחיות "כל כך הרבה פוטנציאל".
פוטנציאל.
כל כך הרבה פוטנציאל, הא?

אז אני מצטערת על הכל, גברת. מצטערת שניפצתי לכל כך הרבה אנשים
את החלום שלהם.
אולי משהו לא בסדר אצלי.
החיים כבר התחילו להסתדר ואני חזרתי ודפקתי אותם מחדש.
רק עברו 4 שנים, (אולי שמונה שנים?) מהפעם ההיא שבה החלטתי
להפוך את עצמי לישות קבועה.
אפילו היה לי פעם ילד. זה נראה כל כך מזמן. 3 שנים במוסד זה
הרבה זמן ועד שלא שאלתי כמה זמן אני כלואה פה, הייתי בטוחה שזה
יותר.
הילד צריך להיות בן 5, אולי 6. קשה לעקוב. הוא בא לבקר פעם אבל
אסרו עליו להכנס. הוא בא עם האמא החדשה שלו.

בגלל זה אני כותבת את המכתב הזה. כדי שכולם יידעו למה בן אדם
שפוי לחלוטין רוצה לגמור עם החיים שלו - רק כי תמונה אחת
שנחרטת בזיכרון גורמת לו להבין כמה הוא הפסיד וכמה לא יחזור
שוב. רק כי ההזדמנויות נגמרות.