[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יפעתי גולן
/
סכיזופרניה

"אני יודעת איך זה התחיל?", הוא הסתכל עלי מצפה לתשובה, "אני
חושבת שזה היה באחת ההרצאות של המטורף" ככה הייתי קוראת לרומן,
"זה היה בימים האפורים האלה , שאתה חש שאין יותר מידי למה
לחיות אבל גם אין לך שום סיבה למות, לא שטוב לך. כן? אבל זה גם
לא שממש רע לך... אתה פשוט חי, מבלי להתעסק בדברים לא
חשובים...", הוא  הסיר את משקפיו והניח את כוס הקפה שלו. הוא
ניראה כאילו התעניין. אילו לא הייתי מכירה אותו קרוב לודאי
שהייתי מאמינה בכך.

"תמשיכי", אמר בשקט."קודם תשחרר אותי מבית חולים הזה, אחר כך
אספר לך הכול!",
צרחתי בלי סיבה. לפעמים ההצגות של האכפתיות שלו, היו מוציאות
אותי מדעתי. המשכתי להשתולל, צועקת מילים שאני אפילו לא יודעת
את פירושם, הוא קירב את אצבעו אל הכפתור, "אני בשקט...", אמרתי
סמוקת לחיים מנסה להשתלט על נשמתי, " אני אמשיך..." הוא נישען
לאחור, המשחקים שלי כבר ממזמן לא עובדים עליו. "אז כמו שאמרתי,
הימים האלה שבחוץ קר, ויש אור קלוש באחת בצהרים, הימים בהם
אין לך כוח לנשום", לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי, הוא מבחינתו
חוזר לקפה. " ואז ראיתי את המודעה של רומן, זה היה שיצאתי
החוצה.
היה גשם, באותו זמן. לא ממש גשם, טיפות כאלה שנופלות ומלטפות
אותך.  אפילו לא מרטיבות", אמרתי בוהה בחלון, זה היה כל כך
מזמן כמו נצח.

"כן..." הוא נהם. "אז המודעה הזאת הייתה נורא מסקרנת, אני
יודעת כל הקטע הזה של המדע לא ממש סיקרן אותי, עד אותה תקופה,
כל ההרפואה הזאת הייתה רחוקה כל כך...". הוא הביט בשעון, קרוב
לודאי שתכנן מה הוא הולך לעשות היום. אולי קניות? ואני לא
ראיתי את הרחובות כבר שנה... "הלכתי, לא היה לי מה להפסיד. גם
ככה לא עשיתי כלום, כמו שאמרתי ימים שאין כוח לנשום. אז בטח
שלא להיות פעיל. את אנה פגשתי ראשונה, היא הסבירה לי את עניין
הסודיות, שאף אחד לא ידע יותר מדי, יכולתי לסמוך על זה, אבל גם
ככה לא הרבה הכירו אותי. היא לקחה ממני באופן קבוע כסף. חמישים
שקלים סגולים". התחלתי לצחוק, הוא לא היה מופתע משינויי מצבי
הרוח שלי, הוא רק נהם: "תמשיכי" ורפרף על התיק שלי. קיפלתי את
רגלי לעבר ראשי, החזקתי את ברכיי בידיים משולבות .

"ואז הם דיברו", אמרתי לתוך החור השחור, ראשי היה טמון כעת
בתוך רגלי.
"סתם דיבורים משעממים, הם אמרו שאני חולה, שנאתי את עצמי על כך
שבאתי!!! ", שוב הגברתי את קולי, והוא נתן מבט מוחצן לעבר
הכפתור. "ואז המטורף התיישב לידי אמר שהוא עולה לנאום" הוא
נחנק מהקפה. והתחיל לדבר, "כבר דיברנו על כך" ונתן בי מבט מלא
משמעות. בקיצור, אחרי הנאום שלו, הלכתי עם אנה לצד לעשן. זה לא
שאף פעם לא עישנתי, אבל, איך אני יסביר את זה?, הכל היה מוזר
והמים הכחולים שלהם זהרו. אני נשבעת לך!", צעקתי שוב. "אני
מאמין לך", אמר לי, שמה כסף שהוא לא מאמין.
"בקיצור עישנו ודיברנו על מדע, לא משהו מעניין כל מני מחלות...
אתה יודע. ואז רומן נכנס לתמונה", הוא שוב הביט על הכפתור,
"כוס אימא שלך! אתה לא מאמין לי בשייט!!! לך תזדיין", הוא הניח
שוב את הכוס קפה שלו. "הרגעי" אמר בביטול. "לא רוצה חתיכת בן
זונה!", צרחתי והעפתי את הכוס עם הרגל שלי על הרצפה, הכוס
נשברה לרסיסים. הוא עכשיו נלחץ ורץ על הכוס. אוסף את הרסיסים
בידים מלאות דם.

"קיבינימט", לחש בשקט עצבני וזרק את הזכוכיות. זרקתי כיסא על
השולחן. צרחתי והשתוללתי, טיפה של צומת לב ממנו שווה המון.
"הוא לא מאמין, המניאק! לא מאמין!", הוא הביט בכפתור וגיחך
בפינה, מחיך את החיוך הזדוני שלו, הכנפיים שלו נפרשו ברוע.
האנשים בחלוקים נכנסו לחדר שוב קשרו אותי. "הוא לא מאמין צעקתי
בועטת בהכל, הוא לא מא...",אחד האחים הרים אותי ואני בועטת
בשני שהחזיק את החליפה, הם שוב הוציאו את המזרק עם החומר הכחול
זוהר. "הרגעי!" צעק איזה אחד, תפס את רגלי וקשר תחליפה חזק.
השני הכניס לי את המחט לתחת. נשמתי עמוק, הרוק שלי חנק אותי.
השיעול לא נתן לי להוציא את האוויר החוצה.
"זונות כוס אמו", התחלתי לבכות, " הוא לא מאמין לי, זבל תגיד
משהו" הוא רק גיחך בפינה והחל לעוף דרך הקירות , התחלתי לחוש
ישנונית, והוא אט אט נעלם.
"את שוב דמיינת", לחשה לי אנה האחות. "זה חלק מהמחלה שלך,
הרגעי"היא ליטפה את שיערי הגזור "הכל יהיה בסדר, את בטוחה
עכשיו" המילים שלה לא השפיעו עלי, רק החומר הכחול זוהר עשה את
העבודה, הדמעות שלי נהיו חנוקות, אילו ידי היו משוחררות כעת
הייתי שמה אותם על פני, אני שונאת שרואים אותי בוכה.

"הבן זונה, הוא לא מאמין...", אמרתי לה בוכה חרישי. רומן נכנס
באותו רגע פנימה ותפס לי את הראש.
"אני יודע", אמר לי ברוגע, תנסי להירגע. הוא בינתיים חזר לשבת,
ליד הקפה. מחייך את החיוך הזדוני. רומן תפס את ראשי " תנסי
להתעלם ממנו" אני לא הגבתי לרומן רק קיללתי "כוס אומו" פניו
הביעו עצבות מסוימת "תעזרי לי לעזור לך" הוא אמר, אבל אני רק
המשכתי בקללות "אימא שלו זונה, הוא לא מאמין החרא..." אנה
התקרבה לרומן ומשכה אותו בעדינות "בוא" לחשה "אין לנו יותר
מידי מה לעשות
"מחר", אמר רומן לאנה, וניגב את הזיעה ממצחו , פניו הביעו
דאגה
"מחר נתחיל בטיפול חשמלי".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עדיף לאכול לחם
מוכה מלחטוף מכה
ממלחם!


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/11/04 19:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יפעתי גולן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה