אני כבר לא מכיר את עצמי.
אני מסתכל במראה וזה לא אני.
האדם שכנגדי מבעד לבבואה בוהה בי ותמה - האם אתה הוא זה שעושה
את הדברים האלה או אני.
האם אתה זה שמפחד להושיט יד? זה שמפחד לגעת? זה שמתחבא מאחורי
חומת מגן בלתי נראית ומתעלם מהברור מאליו?
לראשי קפצו גם שאלות לגבי האיש שבקיר: האם אתה מכוון את מהלך
הדברים כאן? מכוון את הדברים בשלט רחוק בעודך מסתתר בצללים?
אלה היו שאלות אשמה, לא יותר ולא פחות... אך הבבואה מסתכלת עלי
בחצי חיוך, שהרי ההגנה וההתקפה היו זהות. זה לא יוביל לשום
מקום.
הרגשתי שמתקרב "רגע, חושבים"...
אולי צודק הבחור המחוייך? אולי באמת אני מדחיק את רגשותיי?
אולי באמת אני מרחיק את הבחורות שרוצות בקרבתי? אויש... תקולל
יצור דו-מימדי שכמותך... במחשבתי זו שמתי לב כי החיוך ירד
מפניו. אולי הוא חשב: אולי אני באמת מכוון את הסובבים סביבי?
אולי אני באמת דואג שהם יפנו לכיוונים אחרים שם אולי ייטב להם
יותר?
אולי נעשה הסכם? חשבתי לתומי, אתה תפסיק בשלך ואני בשלי. ההבעה
רמזה את אותו הדבר.
בבואי ללחוץ את ידו לצורך הסכמה הדדית הבנתי את האמת הנוראה:
אני באמת מאחורי חומת מגן בלתי נראית - אני הבבואה.
מהסתכלות סביבי ראיתי שאני תחום בגבולות של עצמי ובמבט לאופק
גיליתי שנשארתי לבד.
תודה לך יצור דו-מימדי שכמותך, תודה על כלום.

במצב שאדם מדבר עם האישיות הכפולה שלו, זה עדיין נחשב
מונולוג? (או שזה דיאלוג?)