יצאתי עם החברה שלי, שרון, לסרט "שאפט" בפארק.
האמת, לא הייתי מרוצה מהסרט. הטקסט היה מעורפל-משהו והעלילה לא
אמינה לגמרי.
אבל לא ממש היה אכפת לי, כי שרון הייתה איתי. שום דבר לא יכול
היה להרוס לי את זה.
כשיצאנו מהסרט, הלכנו לבורגר. כשהתיישבנו, פתאום ראיתי את ג'ין
ואביגדור נכנסים לתוך הבורגר גם. ניסיתי להסתתר, אבל שרון,
שהיא חברה של ג'ין, קראה להם. אביגדור נעץ בי מבט קר, אבל ג'ין
גררה אותו לעברנו. ניסיתי לשתוק וקיוויתי שהם ילכו.
ג'ין ושרון דיברו איזה חמש דקות ופתאום אביגדור אמר "אתן
יודעות שיואב מלקק את עצמו?"
בשולחן שררה שתיקה.
"מה אמרת?" שאלה שרון.
"ג'ין תקעה באביגדור מבט לא מובן והוא חזר על דבריו "יואב מלקק
את עצמו."
שרון הביטה בי. אני הייתי אדום מכעס. הוורידים שלי בלטו ועמדתי
להתנפל על אביגדור.
ג'ין גררה אותו מהר והם הסתלקו.
אני הצלחתי בסופו של דבר להסביר לשרון שמדובר במשהו שאמרתי
לעפר, שכשהייתי ילד, הייתי מלקק את כתם בלידה שלי, בכתף, בטענה
שזה שוקולד.
היא דווקא חשבה שזה חמוד ואמרה לי שאני מתרגש יותר מדי
מאביגדור.
אחרי שסיימנו לאכול, יצאנו מהבורגר וליוויתי אותה הביתה.
כשהלכתי מביתה אל עבר ביתי, הייתי עסוק במחשבות שנאה על
אביגדור. הוא כמעט דפק לי קשר עם הבת שאהבתי. הייתי כל-כך עסוק
במחשבות, שלא שמתי לב למשאית שנסעה במהירות כשעברתי ברחוב
הדר.

בלוויה הרבה ילדים מהכיתה שלי הגיעו. אמיר ועפר ירדו על רועי,
כי הוא בא עם חולצה צבעונית. אבידן דיבר עם יולי על צבע השפיך
שלו. אייל ניסה להשתלב בשיחה בין הסבים שלי, כשהוא מציג את
עצמו בתור חבר טוב שלי.
אני שכבתי בתוך הקבר ואחרי שהרב סיים לדבר, התחילו לכסות אותי
בחול.
אחרי שיצאו מבית הקברות, אביגדור התחיל להגיד שזה מטומטם שהם
בוכים על ילד שכולם שנאו והעיר בצחוק שאני בכלל הייתי מלקק את
עצמי.
שרון לא מצאה את זה כל-כך מצחיק ובעטה לו בביצים.
הוא נפל בכאבים לכביש בדיוק כשמשאית עברה.

בגן-עדן, היה תור ארוך. הפקיד אמר שרק עוד אדם אחד מורשה
להיכנס ושהשאר ייאלצו לחכות שנה בגיהנום עד שיתפנו מספיק
מקומות.
במזל שלא מאפיין אותי, אני הייתי אותו אחד. בדיוק כאשר עמדתי
לעבור בשער הנצחי, שמעתי מאחוריי קול מוכר "מה? אתם נותנים
למלקק להיכנס???"
"למה מלקק?" שאל הפקיד.
"כי הוא אוהב ללקק את עצמו." הסביר.
שומר השער מנע ממני את המעבר. "אנשים עם סטיות, במיוחד חולניות
כמו שלך, ייאלצו לפנות את מקומם לאנשים צדיקים יותר."

בסך הכל, גיהנום זה לא ממש מקום נורא כל-כך. נכון שיש את האונס
הקבוצתי השבועי על ידי שדוני המישור הרביעי ואת ההרגשה כאילו
אתה כל רגע נשרף בכל הגוף, אבל בגלל איזה נגיף שנפל על ישראל,
מלא אנשים מתו ואיתם גם שרון, ובגלל בעיית הצפיפות בגן-עדן, גם
הם נזרקו לכאן.
אני ושרון כל הזמן יחד, הולכים יד ביד, מביטים בהתעללות של
השדונים היהודיים באנשי האינקוויזיציה, ומדברים.
כבר כמעט עברו אחד עשר חודשים, מה שאומר שנשאר לנו רק עוד חודש
בגיהנום.
אבל כשאני חושב על זה, השנה הזאת בגיהנום, בלי אביגדור ועם
שרון, היא הדבר הכי קרוב שאי פעם יהיה לי לגן-עדן.

אולי אני אנסה לשכנע את שרון להישאר.

יואב תירוש. בתקווה שיום אחד תופיע השרון שלי.