כבר איזה חודש שלא הבאתי ביד. חודש שהפך אותי לתת אדם שכל
עולמו נשקף דרך משקפיים כחולים - פורנו!
זה מגיע למצבים שאני לא מבין למה כשהאחות נכנסת לבדוק אותי היא
לא מודדת דופק בביצים, חום בתחת ודמינו את ההמשך... אני בוודאי
דמיינתי, כבר בכמה וריאציות.                
"צהריים טובים," היא מחייכת חיוך שמצידי הוא אומר 'סיימתי
ארוחת צהריים ובאתי לקחת את הקינוח שלי!'
ומצידה 'הוא כבר חודש פה, שיקום לאכול בעצמו.'
אני לא עונה והיא משנה את המבט ל'אתה עוד עם הפיג'מה עליך???'

או מצידה... טוב כבר הבנתם ת'רעיון. קיצר, פורנו!!!
"צהריים טובים גם לך, אני מצטער אני פשוט די בעננים בזמן
האחרון", זה לדוגמא משפט שלעין הבלתי מזוינת נראה נורמאלי, אבל
פה... פה זה עוד עלול להכניס אותי לאשפוז כפוי עם חליפת
משוגעים ושוק טרפי.
"זה בסדר, איך אנחנו מרגישים היום?"
מרגישים? היא בודקת אם אני סכיזופרני? מה, היא משוגעת, או אולי
זה אני השרוט? וואי, עלי המקום הזה רק דופק יותר את השכל. שיט,
חייב לענות מהר. " אהה... אני בסדר גמור, ואת?"
"טוב תודה, בבקשה זו ארוחת הצהריים, בתאבון."
"תודה."
"בתאבון," אומרת השכנה לתא מימין.
"תודה."
"בתאבון," השכן משמאל.
"תודה," אני אומר באיפוק.
בתכ'לס לא הגיוני יותר ש"בתאבון" לאוכל יהיה כמו "לבריאות"
לאפאצ'י. פעם אחת ודי, מי שאומר ראשון ניצח, אחרת זה פשוט ממש
מעצבן.

"אל תשאל איזה סרטים אני אוכל פה," ביפ, ביפ - נגמרה הבטרייה.
"קוס אמאק ערס,"
זאת הסוללה הדפוקה הזאת. בתחילת האשפוז, הטענתי אותה במשך איזה
3-4 ימים רצוף ורק כשהתחלתי להסתובב במחלקה הבנתי שזה דפק לה
את ת'חיים, יוצא לי שאני צריך להטעין אותה כל 10 דק' שיחה. זה
מטריף.
עכשיו לך תדע איזה סרטים קובי אוכל. טוב, על הזין שלי, העיקר
שיביא את הסוללה החדשה.

קובי עכשיו בבית, הוא השתחרר לפני כמעט חודשיים ומאז לא עבר
יום בלי זיון, כנראה פיצוי על הזמן שאבד.
הוא קם בבוקר, יורד למכולת, קונה סנדביץ' עם פסטרמה, חצי ליטר
קולה ובוהה ב-54 אינץ' של תמונות מרצדות.
אחרי זה הוא מעיר בדפיקה על הדלת את זו שאצלו בחדר ומשלים את
ההשכמה בדפיקה על המיטה. לבסוף הוא דופק לה ברז ואומר לה שהוא
צריך להיות בעבודה מוקדם היום ולפני שהיא שמה לב שהשעה בכלל
12, והיא כבר מחוץ לדלת כשהמונית מצפצפת.

עכשיו השעה שתיים, זאת אומרת שהוא עוד 5-10 דק' כאן. כאן זה
מעין מרכז החלמה נפשי שכזה. לפני שבועיים התמוטטתי, אני אישית
לא זוכר מה קרה אבל הרופאים הסבירו לי, ואני מנסח מחדש כמובן,
שאני סובל ממעין קילה נפשי. ז"א שהנפש שלי התמוטטה אחרי שבמשך
זמן רב מדי סחבה מטען שהיה גדול עליה.
אבל עכשיו, עכשיו אני מרגיש בסדר גמור. זאת אומרת, כמה בסדר
בנאדם יכול להרגיש אחרי דבר כזה. אבל עוד לא ציירתי פרצוף
לבוהן שלי וקראתי לה "איציק" אז לפי הסולם שלי אני עדיין מעל
הקו האדום.