חצי שנה כבר עברה...
איך שהזמן טס... זה מדהים.
והכאב עדיין לא מרפה מאיתנו,
הוא פשוט הפך לחלק אינטגרלי בתוכנו, בפנים.

ואני מתגעגעת מאוד ילדה.
הזיכרון לא נותן לשכוח
וקול צחוקך קטנה,
בלילות אינו נותן לי מנוח.

ומחצית שנה עברה כבר,
כמו חצי כוס של מים שהתמלאה.
ולמרות כל הכאב והצער,
בטוחני כי היית אומרת להמשיך הלאה.

ואני מתגעגעת, קטנה שלי
כאילו רק אתמול הלכת כאן בלי שוב
או בעצם- אני לא רוצה לדעת
רק רוצה לדעת שלך טוב.

אוהבת אותך המון ילדה
גם חצי השנה לא משנה את ההרגשה.

18.08.03

הערת המחברת:
כתבתי את השיר הזה לעדי הדס, חברה לשכבה שגם הייתה חברת ילדות
שלי, שנפטרה מסרטן, באתר ההנצחה שלה במלאת שישה חודשים
לפטירתה.
ואירוני משהו, כי באותו היום בדיוק ניגשתי למבחן תיאוריה
בנהיגה ועברתי אותו, כשמסביבי באותו המקום נמצאים הרבה מאוד
בני שכבה שלי, עושים עוד צעד אחד בדרך לבגרות, להתקדמות הלאה,
לעבר העצמאות הבוגרת והחד-משמעית.
היום, שנה וקצת אחרי, לקראת ראש השנה, אני מעלה את השיר הזה.
אני אישית נמצאת כבר בסיומו של התהליך. בחודשים הקרובים הצבא
יחבק אותי בזרועותיו ואני אלבש ירוק, לאחר שאני כבר אוחזת בידי
את מפתחות הרכב, תעודת הבגרות וכל חוויות גיל ההתבגרות.
והיא? זיכרון מתוק ואהוב של ילדות נשכחת, שלא יישכח לעולם.
(12.09.04)