"... בעגלה ובזמן קריב ואמרו אמן."
עד הנקודה בזו, הכול הלך כמתוכנן.
אמי, טטיאנה אקשטיין, שנלחמה בליבה ההולך ונחלש, עד יומה
האחרון, פרשה ממאבקה לעולם שכולו טוב.
ההלוויה נערכה בטקס צנוע בבית הקברות בחיפה, בקבר שרכשנו אחותי
ואני, עפ"י בקשת אמי, בקרבת קברה של סבתי.
זה היה יום יוני קיצי, השמש קפחה על ראשנו ללא רחמים, דממה
שררה בבית העלמין, ורק קולו של בנה האומר קדיש, נשמע צלול.
קראתי את הקדיש ברגש, בהתאמה, כאילו זו הפעם האחרונה, שאני
משוחח עם אמי.
ובאומרי את ה"אמרו אמן", השתתקתי לרגע בסיום המשפט, נותן לרושם
לחלחל בלב האנשים.
ואז, מתוך הדממה, נשמעו דברי אלוהים חיים.
פלאפון התחיל לצלצל.
ולא סתם, אלא במנגינה של "לה קוקראצ'א".
ולא סתם, אלא מכיסו של החזן.
האנשים הזדקפו במקומם, הצלצול, חזק וצלול, שיסף את בית העלמין
מקצה עד קצה.
באי נוחות גובלת בפחד, שלפו איש איש את סלולארו מכיסו, רק כדי
לוודא שהוא חף מפשע, ולהשיבו למחשכי כיסו בהקלה.
ואז נשמע עוד צלצול, אחיו החסון של קודמו, החלוץ.
כל המבטים ננעצו בחזן.
היה ברור לכל שהוא האחראי לנפיחה הסלולארית.
מבועת מפחד, משופד ע"י מבטינו הקוטלים, רדוף ע"י סלולארו,
המעביר בעליצות, שאינה במקומה, את המסר המקסיקני למבקרי בית
העלמין, החל החזן לנער את המכשיר מתוך איזו תיקווה היסטרית ולא
ברורה, שהטלטול יפסיק את ה"קוקראצ'א".
"לה קוקראצ'א" החלה את סיבובה השלישי בחדוות יתר.
אילו מבטים יכלו לשרוף, הרי שהחזן הסלולארי היה עולה בלהבות
מול עינינו, ושם קץ לייסוריו.
אז החליט חזננו לכבות את המכשיר.
לחיצות נואשות על כפתור הכיבוי העבירו לצלצלן, נציג העדה
החרדית, את מסר "נוקיה 2120" כי הוא אינו כבה בעת צלצול.
הרגשתי איך כוהן הדת המגוחך והפאתטי מתחיל לבנות גל צחוק אדיר
בתוך תוכי.
נשכתי שפתי, המעמד באמת לא היה ראוי לפרצי צחוק.
החזן, בסיימו להפנים את מסר "נוקיה", החליט לעשות את הבלתי
נמנע, וענה לשיחה.
באחת, פסק הצילצול.
שקט חזר להשתרר בבית הקברות, ואני, היתום, פניתי להמשיך
בקדיש.
ואז, בפתחי פי להמשיך, נשמע צלול וברור קולו של החזן "איך קען
נישט רעדען, דוס איס א לוויה"
גל הצחוק בתוכי החל להתקדם.
השקט השתרר שנית.  
פתחתי פי שנית להמשיך, והחזן בשלו, "רבקה, איך קען נישט רעדען,
איך הוב געזוגט, דוס איס א לוויה".
אך הפעם, מסיבות השמורות עימו, החליט החזן להתכופף, מתוך איזו
גחמה לא ברורה כי בהתכופפותו, לא ישמע ע"י משתתפי הלוויה.
הסבת ראשו מעלה, לכוונו של היתום אומר הקדיש, הבהיר לו, שהוא
רק אידיוט כפוף, ועדיין נשמע חמש-חמש ע"י הסובבים אותו.
באותו רגע קבל הדוס המצלצל את ההחלטה שחרצה את גורלו.
הוא החל לסגת אחורנית, כפוף ונבוך, תוך מילמולי "רבקה, איך קען
נישט", "רבקה, איך קען נישט",  לתוך הפומית.
הכתובת הייתה על הקיר, הטרגדיה הייתה צפויה.
פסיעה אחת מיותרת לאחור, והקבר הטרי שנכרה לידינו בלע את
חזננו.
כקורח קודמו, פערה האדמה את פיה, והחזן נעלם בבטנה, מותיר
מגבעתו מאחוריו...
צעקת ה"געוואלד" לוותה את חזן יהדות אשכנז במסעו אל בטן
האדמה.
החבטה נשמע היטב, ישבנו של הקצאפניק ספג את הנפילה.
נדלג על נסיונותיו להשלף מהקבר, שנכפה עליו טרם זמנו, אחרית
ההעלמות בכך, שארבעה מחברי עזרו לו להגיח.
מאובק וקמוט בגדים, מבויש ונכלם, שפל נפש ועקום כרעיים, ניצב
החזן קבל עם ועדה, ועשה את המעשה ההגיוני היחידי שבצע באותו
יום, "איך מוס שליסען" מלמל למכשיר, וניתק את השיחה.
זהו, הצחוק הפראי השתלט עלי נשכתי שפתי ולא העזתי להביט בעיני
אחותי, בידיעה כי אני גורר אותה לצחוק המטורף.
את פרכוסי גופי, לעומת זאת, לא הצלחתי להסתיר.
מאחורי, עמדו פליציה וסילבה, חברותיה של אמי ואמרו זו לזו
"תראי אותו בוכה, הוא היה קשור אליה מאוד".
ורק למעלה למעלה, במקום, בו רק חדי עין וקרובים לליבה יכולים
לראות, ישבה אימי על ענן, והתפוצצה מצחוק.