עוד בוקר מטורף.
אבא מעיר אותי ופותח את התריס, כדי לאוורר את חדר.
יש בו פשוט "ריח נורא, מעופש, כי את כל הזמן ישנה..."

הוא שם לי סנדוויץ על השידה, וכמה שקלים.
נותן לי נשיקה במצח ומאחל לי יום-טוב.
אני מתעוררת, אחרי התמתחות קצרה, ומחשבות ארוכות על למה כדאי
לי לקום בכלל.
בא לי להקיא.
בא לי להקיא בטירוף.

אני מסתכלת במראה, ומתאכזבת מחדש.
מוציאה באקראי חולצה ומכנס שלא כובסו חודש בערך.
וגרביים - אלה שקנית לי משנקין, עם המחזירי אור.

אני יוצאת מהבית, ומרכיבה את משקפי השמש הגדולות על עייני.
המשקפיים של גוצ'י, שאמא קנתה לי בדיוק לפני שהיא נכנסה לשם.
אני בוכה, וכל כמה מטרים אני מוחה את הדמעות.
אני מתקשרת אליך מהדרך עוד חמש פעמים, או חמש עשרה.
מי סופר.
שוב אתה לא עונה.

בית-ספר.
שירותים.
התכופפות, והקאה ממושכת.
הדביקות של האנשים, פשוט אוכלת אותי.
פתאום כולם אוהבים אחד את השני?!
תזדיינו.

"דנה, הכל בסדר?!"
הדביקים האלו פונים אלי ונועצים בי ממושכות.

"בטח שהכל בסדר... הכל מצויין אפילו."
אני מחייכת חיוך דביק עוד יותר, עם ליקוק מלמטה ועד למעלה.

אני חושבת עליך, בכל רגע אפשרי.
על כמה שאתה מניאק.
על כמה שפגעת בי כל פעם מחדש.
על כמה שזה לא הפריע לך.
על כמה שאני פאקינג אוהבת אותך.
יותר מעצמי, יותר מכל בנאדם אחר בעולם.

היא מצלצלת אלי.
"בואי נשתה, נתפרק, מה אכפת לך?"
"לא, אני הולכת לישון, בא לי להקיא."

אני פשוט מחכה לך, אם לא הבנת.
בטח שלא הבנת.

יום-למחרת, היא שוב מצלצלת, בעוד שהכאבי מחזור לא נוטשים
אותי.
אומרת לי שראתה אותך במסיבה.

איתה.

כנראה שאתה לא חיכית.
כנראה שפשוט לא חיכית.

ואני כן חיכיתי.

שירותים שוב.
הקאה נוספת.

סכין גילוח,וכמה כדורים של אמא.
הכל ביחד.
שיהיה פחות כואב.

אני אוהבת אותך.

כבר לא כואב לי.
ואני, אני הפסקתי לחכות...