המחברת שלי לא עליי ולכן הדבקה מאולתרת של כרטיסי הרכבת
הישנים, מסתמנת כפתרון המתבקש. כן, אני יודעת שאני זורקת, בד"כ
אני לא מבזבזת אף רגע, ומנצלת כל תירוץ אפשרי על מנת לצעוד
בגאווה אל הספסל שלי ולכתוב, אבל לא הפעם. נסיעה דמיונית מתישה
מהגולן הרחוק הכניעה אותי, ובלאו הכי - אתה אף פעם לא תראה את
זה, לא אתה ולא אף אחד, כך שהלילה באמת חבל על הטרחה. קצת קשה
לי לצמצם לתוך מילים את הרגשות המבלבלים האלו שאני מרגישה
עכשיו... אוי כמה שאני שונאת כשזה קורה לי... כשאני מרגישה
שמילים הן פשוט עוול למה שעובר בתוכי. חבל. מילים הן באמת דבר
יפה, אבל כנראה שלא מספיק. לא כשמדובר בך.
נכנסתי "הביתה" לפני חצי שעה, עייפה, לא הכי נקייה בעולם
ובעיקר מבולבלת, כן, מבולבלת - עוד פעם, כאילו שלא הייתי מספיק
מבולבלת בשביל עשור שלם... השישבת הזה הוציא אותי מדעתי, גרם
לי להבין שאני בנאדם שחייב איזושהי מסגרת, אם לא - הוא נופל,
והמסגרת הזאת צריכה להיות תומכת במידה זו או אחרת, חמימה
ומרפדת. משהו בה חייב להיות חיובי: מקום, מטרה, אידיאל,
אנשים... משהו חייב להושיט יד לתועה כמוני. חייב. ככה, בתוך
הבטון הזה, אני לא יכולה להמשיך.
ואז, כאקט מחאתי לכל הבלבול, שלפתי את העט שלי, כמו שאני תמיד
עושה כשאני מנסה למחות נגד עצמי ונגד הבלבול שלי שתוקף אותי.
אני אביס אותו - אני אומרת, ומדמיינת לי שוב את במה חדשה. אולי
משם יבוא עזרי. איזה סיפור טוב לפני השינה, איזה שיר קולח,
איזו תמונה של גלעד או אלון, איזה שיר רוק קל של יוני. משהו.
מי יודע, אולי אפילו אתגר ירביץ איזה סיפור קאמבק. אבל לפני
הכל, ממש על ההתחלה אני נכנסת אליו, עד כמה שאני יכולה. מציצה
קצת אל תוך עולמו הפנימי, שמבחוץ נראה מלא כל כך ומטושטש, הוא
כמו הסם הקטן שלי, (רק שלא ישמע אותי אומרת את זה, כי הוא שונא
סמים, אז על אחת כמה וכמה הוא ישנא אותי אם הוא יידע שהשוויתי
אותו אליהם). האמת היא שאני בכלל לא מכירה אותו, הוא לא הספיק
לשמוע על קיומי מעולם. אסור שהוא יידע מזה, אבל אני חושבת שאני
מעריצה אותו. לא כמו שמעריצים בכיתה ז' את הספייס גירלז ולא
כמו שב-ט' הערצנו את יעל ודרור המדריכים. אותו - אני מעריצה
מרחוק. הוא כל כך חכם ומסתורי, כאילו יודע בדיוק איך להתנהג
איתי, יודע בדיוק איך לגרום לי להרגיש. ואני מרגישה. בפנים,
בתוכו, חזק חזק, אני עוד לא ממש מודה בפני עצמי, אבל אני
מרגישה. הוא בכלל לא יודע כמה אני דואגת לו כשהוא הולך למקום
הזה שלו, כולו לבוש ירוק זית מזעזע, הוא תמיד חוזר משם יותר
מדוכא ומבולבל. נראה לי שהמקום הזה לא עושה לו טוב. אני גם
חושבת שהוא עושה שם דברים לא טובים, אבל לא נעים לי להגיד לו
את ככה בפנים. למען האמת, נראה לי שהוא יודע את זה בעצמו, אבל
פשוט מתבייש לומר. פעם אחת שאלתי אותו איזו שאלה פולשנית מדי
והוא אמר שהוא לא רוצה לדבר על זה, ומאז אני לא מדברת על זה,
אני מחכה שאולי יום אחד הוא ידבר. ובכלל, כשאני אצא מכאן, הדבר
הראשון שאני רוצה זה שנכיר אחד את השני. הוא בטוח יכול ללמד
אותי המון, הוא הרי גדול ממני ומנוסה נורא- רואים עליו שהוא...
איך אח שלי אמר... משופשף. אח שלי גם תמיד אמר על עצמו שהוא
נורא משופשף, ולא הבנתי מה זה, עד שיום אחד הוא אמר לי שמשופשף
זה מישהו שעברו עליו הרבה דברים בחיים, ואני בכלל לא מבינה איך
אח שלי יכול להיות משופשף אם הוא מת. שאר יישוב - ככה קוראים
למקום שבו אח שלי נמצא. אני חושבת שאחת הסיבות שבגללן אני
מעריצה את ההוא, היא כי הוא מזכיר לי את אחי הגדול. קראו לו
ארז ולי קוראים רואי. עם א', ותמיד כולם חשבו שאנחנו שני בנים
לפי השמות. אני זוכרת שלפני שנתיים כשהוא היה בי"ב, נכנסתי
לכיתה שלו, ממש בסוף שנה, והמורה בדיוק הקריאה מי מקבל תעודת
הצטיינות. "גור-לביא ארז", היא אמרה. נורא התרגשתי בשבילו, אבל
תכלס, מה זה נותן לו עכשיו. עכשיו הוא כבר חצי שנה לא בבית.
כשאני חושבת על זה, ההוא באמת מזכיר לי את אחי.

עוד מעט אני אצא מכאן. אני אהיה חופשייה להיפגש איתו, אני
אוריד את הכותונת המזעזעת הזו ואת מה ששמו לי על הידיים ואלך.
פשוט כך. אני אפשוט את כל הרצועות האלה... ואז אני וההוא ניפגש
ונדבר ויהיה לנו ממש כיף אחד עם השני. ככל שהזמן עובר בין
ארבעת קירות הבטון האלו, אני חושבת עליו יותר, עליו ועל המפגש
שלנו ועל מה שאני אגיד לו - יש לי המון מה להגיד לו. אני רוצה
להגיד לו שהוא חמוד ושהוא מתוק, ושתמיד כשהייתי מציצה לתוך
העולם הקטן שלו, הייתי מתמלאת בהערצה, וגם... שאני חושבת שהוא
ממש מוכשר, ואחרון חביב, שאני גם קצת מסמיקה כל פעם שהוא עובר
לי בראש. וזהו. רק עוד קצת וכל זה יוכל להתממש. הייתי גם רוצה
להזכיר לו, רק למקרה שהוא שכח, או לא הבין, שאני מאוד מאוד
אוהבת אותו, זאת אהבה קצת שונה אמנם, אחרי הכל, אנחנו לא ממש
מכירים, אבל לפי מה שאח שלי אמר לי פעם, זה נקרא שאני אוהבת
אותו. פשוט פעם שאלתי את אחי מה זה אומר כשהוא אומר לחברה שלו
- תום - "אני אוהב אותך", והוא אמר שזה אומר שהוא חושב עליה
הרבה, ושהוא מתגעגע אליה כשהיא לא לידו ושהוא חושב שהיא ממש
נחמדה וחמודה, וכשהיא מתקשרת אז יש לו כאלה סוכריות קופצות
בבטן. אז זהו, אז כנראה שגם אני אוהבת את ההוא. כי זה ממש דומה
למה שאני מרגישה. הקטע המעודד הוא, שאיך אומרים אצלנו, "עוד
שלושה חודשים למנאייק"- עוד קצת פחות משלושה חודשים אני אוריד
את הכותונת הירוקה - זית המזעזעת הזו ואת רצועות הנשק שלי ואת
שעון הג'י שוק עם הסקוטש שריקושט התעקשו לשים לי על היד ואחזור
להיות חופשייה שוב להפגש איתו. ומי יודע, אולי בדרך לפתח תקווה
אני גם אקפוץ לשאר יישוב. אני לא משוגעת, הם טועים. למשוגעים
לא נותנים נשק, ואני לא מכירה אף משוגע שהולך עם הכותונת
הירוקה...
נכנסתי "הביתה", למגדל השמירה, הורדתי את הכותונת שלי ואת
רצועות הנשק שכבלו לי את הידיים, כשחיוך נעים מרוח על פניי.
מצאתי את אותה מסגרת חמימה ותומכת אותה חיפשתי כל הזמן. הוצאתי
מבעוד מועד חפץ קטן מכיס הכותונת, העברתי אותו ברכות על פרק
ידי השמאלי והתמלאתי אושר. סוף כל סוף אני הולכת לפגוש את אחי,
וגם את ההוא.