אתה זוכר איך היינו יושבים ביחד לאכול גלידה תות?
זה היה הטעם האהוב עליי - עכשיו זה מגעיל אותי.

אתה זוכר איך היינו משחקים בסוניפלייסטיישן?
ואיך ליום הולדת קנית לי שלט חדש כדי שנוכל לשחק שנינו ביחד?
כל כך אהבתי את זה - לא נגעתי בסוני כבר שנים.

הכי חשוב, אתה זוכר איך היינו נפגשים בלילה במדרגות בין הקומה
שלך לשלי... עולים לגג ויושבים שם חצי לילה?
היום אני כבר לא יכולה.

זה לא שאין גלידה בטעם כזה יותר.
וזה לא שהסוני לא אצלי בחדר שלי, מחובר לטלוויזיה.
ובבית הזה הגג אפילו יותר גדול מהגג שאנחנו היינו יושבים בו.

אבל כשאתה לא שם יותר לעשות את הדברים האלה ביחד,
מה זה שווה?

אני זוכרת...
איך שמעתי קול בום כזה של ירייה, וכל הבית קפץ מייד בזעקות של
"מה קרה?!"
ועד ששמענו את הצעקה שלה לא דאגנו,
אבל אחרי זה עלינו את הקומה...
ושם אתה שכבת לך על המיטה של אח שלך, שותת דם ומת.
השילוב של הסדינים הלבנים והדם נראה כמו איזו תמונה מעוצבת
באיזה אתר גותי.
הדבר היחידי שהפך את זה לאמיתי זה שאתה היית שם
וזו לא הייתה איזו דוגמנית שצופתה בקטשופ
וזה לא היה סיוט, וזו לא הייתה תמונה
זו הייתה מציאות, והיא הייתה כל כך קשה.

אתה לא יודע כמה זה כאב לחיות שם את החודשים האלה.
לעלות במדרגות ולרצות לעלות עוד קומה, רק שעכשיו כבר אין למי
לעלות.
ללכת לבית ספר לבד כל בוקר, למרות שכל בוקר היינו הולכים יחד.
אתה ידעת כמה אני שונאת ללכת לבד.
לשחק ולראות דמויות רצות על מסך, אל, כבר אין לזה טעם.
כי אין אותך שם, לדבר איתך, לשחק איתך, להיות ילדה קטנה, אבל
איתך.
לשבת מול איזה סרט אימה, לאכול גלידה תות ולצחוק על האפקטים
הגרועים בטלוויזיה הישנה ההיא, שתמיד צחקנו על איך כל רגע היא
עומדדת להתפוצץ ולהפחיד אותנו פחד מוות בדיוק בשנייה של הקטע
הכי עקוב מדם בסרט.
לשבת על הגג הזה, שעכשיו כבר אי אפשר היה, לשכב שם ולהסתכל על
השמיים.
בלעדיך פחדתי לעלות לשם.
בלעדיך אני לבד.

תמיד רציתי לדעת למה עזבת אותי.
תמיד רציתי לדעת למה השארת אותי לבד.
אתה אולי תתפלא לדעת, אבל אף אחד אף פעם לא תפס את מקומך.
אף אחד אף פעם לא יכול היה למלא את החלל הזה שאתה השארת, ריק
ומייבב ומחכה ומקווה לשובך,
והכי חשוב, בודד.
כל כך בודד.
בלעדיך הכל היה ריק וחסר משמעות פתאום.
דברים לא נראו מהנים יותר אלא סתם מעלים זכרונות. נעימים, אבל
מכאיבים.

אוי טל שלי...
למה עזבת אותי לבד?