ראיתי פגשתי דיברתי ואף הכרתי אנשים כל חיי.
עם כל היכרות נוספת באה אכזבה נוספת.
עם כל בן אדם באה צלקת עם כל שברון לב בא גם כאב.

והיום...
ראיתי את הילד הכי יפה שראיתי מימיי.
כזאת שלמות.
אין הוא יפה במראו.
יש אף את אלו שיגידו שהוא מאוד מכוער.
אבל יש בו את הדבר הזה.
היופי הזה שיש בילד תמים שעוד לא הושחט על ידי התבגרות.

רציתי נורא נורא ללכת אליו לפנות אליו לדבר עם הילד היפה הזה.
אבל פחדתי שמה עיניי שוב משטות בי ואין הוא מה שחשבתי שהוא.
תפסתי את מקומי ולא רחוק משם הוא תפס את מקומו.
למזלי הרב הילד היפה הזה פנה אליי.

"אני אוהב את התליון שלך"
הוא אמר ותפס אותו בידו התבונן בו במבט שנורא אהבתי.
כאילו הוא נהנה ואני בודרתי מאיזה דבר קטן שנותן לילד את
הנאתו.
זה היה יפה... יפה כל כך.
לראות איך בעולם כל כך שחור של ילדה הלובשת חולצה קרועה שחורה
ומכנס שחור וכל תליונותיה קמעות נגד עין הרע וכל האיפור השחור
שלה נוזל על פניה, השיער הצבוע שחור שלה פרוע כל כך
והוא... סתם ילד יפה שאוהב משהו מהעולם שלה.

ככל שחשבתי על זה וככל שהימים עברו
עם כל הזמן שבילינו יחד וכל הדברים ששילבו בין שני העולמות
שלנו
הרגשתי אותו עם הזמן נכנס לתוך העולם שלי.

השחור והחושך שראיתי לפני שפגשתי אותו...
את הילד התמים שלי שמעולם לא העז לדרוך בתוך איזור המעשנים.
מעולם לא הבירז משיעור.
בתול לא מודע בכלל ל"יתרונות הבשר".
לאט לאט השחור והחושך נתפס בו.
עד לשלב שבו הילד הזה... לובש השחורים עם השיער השחור הארוך
והפרוע שלו והאיפור השחור מתחת לעיניים והבגדים הסמרטוטיים
והשחורים זה שעישן כמו קטר והחליף בנות כמו גרביים.

הילד הזה השתלט עליו
לקח לי קצת זמן אבל הבנתי...
שהילד הכי יפה שראיתי בכלל לא אמיתי
סתם עוד ילד שחיפש מקום
ותפס את הטרמפ שלו עליי בשביל למצוא אותו.

עוד צלקת עוד פרידה עוד פגיעה
ואני שואלת את עצמי עם זה בכלל היה אמיתי.