"תמה התקווה", "אין עוד תקווה", "הסוף הגיע" צעקו כותרות
העיתונים לקהל הקוראים השונים, הן בעברית והן באנגלית וברוסית.
"הסוף הגיע", כולם הבינו את זה.
התגובות ברחוב היו חדגוניות: אין תקווה, אין עתיד, פשוט אין,
זה הולך להגמר.
נציגי העם החליטו ברוב של 65 בעד מול 55 נגד, אך כנראה שהציבור
חשב אחרת. אולי הבין את טעותו הקשה בבחירת האנשים האלה,
שיושבים ומשמינים על חשבון העבודה הקשה של העם. זה היה הפרס
שלהם, של תושבי המדינה, שהחליטו שהאידיוטים האלה ישבו שם...
"סופו של עידן" קראו לזה, סופו של שקט, של בטחון, של ידיעה
שמחר נקום לתוך אותו עולם שלו, רגוע, כזה שכיף וטוב לחיות בו.
מדינות העולם לא הודאגו בכלל מהמצב בארץ, מה להן ולנו? חוץ
מרחמים על הערבים באיזור, לא ממש משנה להן פה כלום...
קשה להאמין שכך, ביום בהיר אחד, כל זה יגמר.
לא הייתי מאמין אם היו מספרים לי את זה לפני שנה ויותר, אבל
עכשיו זה קורה, להפתעת כולם.
"מה יהיה מחר?" כולם שואלים, "איך נחיה בלי תקווה? למה נשאף?
מה נעשה כל היום?"

אני עדיין לא מבין את זה, זה אמור להיות כל כך קשה להחליף
המנון?