מסמך ראשוני
לפעמים אני תוהה האם ההווה יגמר אי פעם ונתחיל לחיות בעתיד.
אני מתכוון, בוודאי שמתם לב שכל הקיום שלנו מתרחש בהווה ולא
משנה כמה ננסה וכמה נחלום על מחר ועל בעוד שנה, אנחנו למעשה
חיים רק במרווח של כמה שניות שכולם מכנים - "עכשיו".

מאז שאני ילד אני מדמיין את חיי בעתיד, כיצד אהיה בתור נער
וכיצד אהיה בתור גבר ובתור איש וכן הלאה וכן הלאה, אבל אני כל
פעם מתעורר בתור אותו אדם שאני מכיר מאז ומעולם. אף פעם לא קרה
לי שפתאום שמתי לב שאני עובר מוטציה והופך למשהו אחר, כמו
שנוטות לשים לב דודות שלא רואות אותך הרבה זמן ובאותם רגעים
אני מקנא באותן דודות שניחנו בכשרון בלתי רגיל זה משום
שאין לי כשרון, שום כשרון משמעותי. שמתי לב לזה לא מזמן, אני
די פוחד שכבר מאוחר מדי לשים לב לדבר כזה.

אני מנסה לומר שיש אנשים שפשוט יודעים מה הם יודעים לעשות.
נאמר, יש כאלה שיודעים לנגן או לצייר או לרכב על סוסים או לפרק
מכוניות ודברים כאלו ואחרים, ואני שוב נאלץ לקנא משום שכמו
שאני לא דודה, אני גם לא אחד מהאנשים האלו.
שלא תבינו לא נכון, אני לא מקנא בכשרונות עצמם, אלא בעובדה
הפשוטה, הטריוויאלית והמרגיזה שאנשים פשוט יודעים מה הם רוצים
מעצמם והם עושים עם זה משהו.

למשל, הידידה הציירת הזאת שיש לי, באמת בחורה נחמדה להפליא.
ובכן, היא יודעת לצייר, והיא אפילו נהנת מזה ומההבדל הפשוט
והקטן למראית עין זה, שהיא יודעת לצייר ואני לא. החיים שלי
ושלה נראים בצורה שונה לגמרי. לדוגמה, הבית שלה נראה בדיוק כמו
שבית של בנאדם אמור להראות - כמו ראי הנפש שלה, כל הקירות
והתקרה שלה מכוסים בציורים ועיטורים פרי דמיונה, בכל מקום
מפוזרים ציורים, רישומים, עטים, עפרונות, מאפרות וניירות, בעצם
כל מה שצייר צריך כדי להיות מאושר.

הבית שלי בהחלט נראה שונה, ולא רק בגלל העובדה שאני לא צייר
והיא כן, אלא בגלל שהיא... משהו, ואני... לא משהו, ושתבינו, זה
ממש לא רגשי נחיתות, אני אפילו אוהב את עצמי יותר מהמקובל, אבל
כשאני שואל את עצמי מה אני אוהב בי, אני לא תמיד יודע לענות.

אהה! חשבתי על משהו, אני אוהב לעשן! באמת, אמנם זה לא בדיוק
כשרון או סוג כלשהו של אמנות, והדרך היחידה להרוויח מהעניין
כסף הוא לתבוע את חברת הסיגריות בטענה המפוקפקת שלא ידעתי שאני
אמות מהעניין, ושעכשיו אני מבין והתפכחתי ואני דורש פיצויים!
אגב, רעיון מעניין שלא חשבתי עליו באופן מעשי קודם, ועכשיו ש
לי עוד תירוץ להמשיך לעשן, בתקווה להתעשר מזה ביום מן הימים.
בכל אופן, אני טוען תמיד שבסיגריה מצוי כל הצורך האנושי
המודרני - סיפוק רגעי והרס עצמי, הרי מה אנחנו צריכים יותר
מזה?

ואני לא מזכיר את העובדה שסיגריות מספקות עבודה לכל כך הרבה
אנשים, החל מרופאי השיניים וכלה ביוצרי השלטים -"אסור לעשן!",
מרכזי הגמילה, מפרסמי האנטי עישון, תעשיית הבשמים, רופאים
בתחום סרטן הריאות ועוד רבים וטובים. לאן ילכו כל אלו אם כולנו
נפסיק לעשן? אז למעשה אני עושה טובה לחברה בזה שאני מעשן. כמה
טוב לדעת שאני עושה משהו מועיל, וחס וחלילה אל תסיקו שאני מטיף
להרס עצמי או משהו כזה טפשי.

בכל מקרה, אפסיק לדבר על עצמי ואספר על כמה אנשים יותר
מעניינים ממני. למשל קחו לדוגמה את אחד מחברי, שבראיון לצבא
ציין את תחביביו, שהם עישון, כמובן, ונסיעה בטרמפים. אתם
יכולים לדמיין את תגובת המראיין, למרות שלמעשה המראיין, למרבה
ההפתעה, גילה התעניינות ואף התלהבות מהתחביב יוצא הדופן של
חברי, ואפילו סיפר שהוא בזמנו גם אהב לנסוע בטרמפים, למרות
שהוא מסיבה לא ברורה לא מעשן.

אם תחשבו על זה לרגע, נסיעה בטרמפים יכולה להיות מאד מעניינת
ופחות מסוכנת מיציאה למועדון במרכז העיר, הרי באוטו עם אדם זר
לחלוטין הסיכוי לפגוש בסכנה הרבה יותר קטן מהסיכוי לפגוש בסכנה
במועדון הומה באנשים זרים לחלוטין. בכל מקרה, כשנוסעים בטרמפים
מתפתח משהו מאד יפה ונדיר בין הנהג לטרמפיסט. נוצרת מערכת
יחסים ללא התחייבות או מיניות. במרבית המקרים לפחות, מערכת
יחסים שמושתתת על בדיחות, סיפורי חיים, חלוקת סיגריות ועוד
הרבה דברים מהסוג הזה, והכי חשוב, שזה הכל בחינם וזה נובע בדרך
כלל מצורכו של הנהג בתשומת לב ומצורכו של הטרמפיסט להגיע ממקום
מסויים למקום מסויים, ולעיתים נדירות קורה דבר מאד מוזר לנהג
והוא מחליט משום מה להעניק לטרפיסט סכום כסף מתוך אמונה תמימה
שהאחרון ישתמש בכסף זה כדי לנסוע בתחבורה ציבורית, כשבמציאות
של הטרפיסט זה הדבר האחרון שהוא יעשה בכסף הזה!