כולנו כבר יודעים מה אומרים -
במלחמה אין מנצחים.

ואנו, על בשרנו זאת מרגישים.

קרב פה, הסתערות שם.
והגבולות מטשטשים מהדם.
כי כשאדם, חייל מחזיק נשק הוא בעצם קיבל רשות.
מין סמכות.
להפסיק חיים.
להרוג נוכחות.

ואני שואלת, כנראה שבלית ברירה,
האם הוא באמת עשה רע?
מי שופט? מי מכריע? מתי לאחר זה מגיע?
ומי משלם את המחיר?

הריי חיי אדם נקטעו באיבם...
ונוזל החיים נוזל על פרצופם.
פרצוף שחייך פעם, שמח והתרגש,
שאהב להרגיש את חומה של האש,
ואפילו פרצוף שלפעמים,
רק לפעמים,
התבייש.

אבל זו מלחמה, לא דופקים חשבון.
זו בעצם ההגדרה במילון.
זה או אנחנו או הם,
בלי לרחם.

והימים עוברים ושנינו מתים.
במלחמה הזאת,
מלחמת אחים.