אני אוהב את אבא הכי בעולם.
זה כי אבא כל הזמן מצחיק אותי נורא.
זה כי אבא משחק איתי כדורסל ואף פעם לא מצליח לנצח אותי.
זה כי אבא לוקח אותי ללונה פארק ועולה איתי על כל המתקנים הכי
מפחידים.
וחוץ מזה, לאבא יש שומשום.
באמת.
על השיער של הראש, איפה שלכולם יש קשקשים, יש לאבא שלי -
שומשומים.
מה זה טעימים.

איזה כיף זה ללוש לאבא את הראש כדי שיפלו ממנו שומשומים.
אבא עומד במרכז החדר על סדין, וכולנו לשים.
והשומשומים נופלים על הסדין.
כמו עם זיתים. רק עם שומשומים.
ושמים את השומשומים במרק. באורז. בפירה. בהכל.
איזה כיף.

כשאבא חופף את הראש, נשטפים ממנו המון שומשומים.
זה מצחיק מאד.
אני בהתחלה חשבתי שאחרי שכל כך שומשומים יורדים ממנו, שלא יהיו
עוד.
שהם ייגמרו.
אבל טעיתי. יש תמיד עוד. לא משנה כמה פעמים אבא יתרחץ.
רק שתדעו, שומשומים עם שמפו זה לא טעים.

כשאבא קם בבוקר מהשינה, נשארים על הכרית שומשומים שנשרו מהשיער
בלילה.
אבא לא נותן לי לאכול אותם.
הוא לוקח את הכרית לחלון ומנער אותה.
אלפי שומשומים נופלים מהקומה הרביעית לרחוב, והם מנצנצים בשמש,
קורצים לה.

יום אחד אבא קם מהשינה, וראה משהו מוזר. הוא קרא לנו.
באנו כולנו, וראינו.
על הכרית היו אלפי גרגרים חומים כהים עם פסים לבנים.
ממש לא שומשומים.
אבא נאנח: "כנראה שאני מזדקן".
אחרי זה לא אכלנו יותר שומשומים. בכלל. גם לא קנויים.

מאז כבר לא כל כך כיף בבית.
הדברים החדשים על הראש של אבא לא יפים בכלל.
חבל שהם באו.
הם קשים כאלה, לא נעימים. אני שונא אותם.
הם גם עושים סתימה במקלחת לפחות פעם בשבוע.

לפני שבוע היינו בקיבוץ, אצל חבר של אבא.
הוא ראה ישר שאנחנו לא שמחים.
הוא שאל: "מה קרה?" וליטף את אבא בשיער.
הדברים החדשים נשרו.
"הנה, זה מה שקרה", הצביע עליהם אבא.
החבר לקח כמה גרגרים ליד שלו, הריח אותם, מעך אותם, ובסוף
אפילו... טעם אותם.
"הכל בסדר", הוא אמר.
"לא, זה מעצבן קצת", אמר אבא. "התרגלתי לליטופים של כולם,
ועכשיו אף אחד כבר לא רוצה ללטף אותי".
"אני חושב שכדאי לכולם לחזור וללטף אותך", אמר החבר, "כי עכשיו
יש לך בראש - קימל".

איזה כיף זה ללוש לאבא את הראש כדי שיפלו ממנו קימלים.
אבא עומד במרכז החדר על הסדין, וכולנו לשים.
והקימלים נופלים על הסדין.
כמו עם זיתים. רק עם קימלים.
ושמים את הקימלים במרק. באורז. בפירה. בהכל.

אני אוהב את אבא הכי בעולם.
קימל זה יותר נדיר, לא?
אז אני אוהב את אבא אפילו יותר.