מרגישה את זה מתפרץ מבפנים,
אחרי שמסתכלת על התמונה שלך.
מתוסכלת מיופי של רגש קסום...
העצב משתלט.
עוד שנייה, שנייה אחרי שאני קוראת את השם שלך.
עוד קצת זה יוצא.
ברק בעיניים, הצפה,
שיטפון מאהבה.
ודמעה ראשונה... נוטפת.
מרטיבה את פניי חרישית.
ועוד דמעה, של תסכול.
יותר מעצב, כי אין לי סיבה להיות עצובה.
אמרו לי שאדם ששווה את הדמעות שלי
אף פעם לא יגרום לי לבכות.
אבל הוא לא אשם, הוא לא התכוון.
אני לא רוצה שהוא יהיה אשם,
זה רק אני.
זאת סערת רגשות.
זה תסכול מטוב, זה רע שיוצא מטוב.
זה עצב שיוצא משמחה.
זה ממלא אותי וזה מכאיב.
מספיקה לי מלה.
מלה אחת, קטנה.
אני זקוקה למלה אחת קטנה.
אחרת אני אקרוס.
הוא לא אשם, זאת רק אני שאשמה.
התאהבתי באדם הכי נכון בעולם
אבל הכי לא נכון.
לפעמים זה ממלא אותי באושר,
עכשיו זה רק מכאיב.
ורע לי. כואב...
שהוא לא קרוב וגם אם היה
לא הייתי יכולה להיות איתו.
קשה לי להיות מזויפת, לא יכולה לשקר לעצמי.
רוצה ליפול לתהום שקט.
לישון.
וכמה שאני רק משתפת אותו יותר
קשה לי יותר לא להתייחס לזה.
זה פורץ החוצה, זורם בנהר אינסופי.
וזה קורע חתיכה, ועוד חתיכה ממני.
ובסוף, הדמעה הזאת תתייבש,
תיעלם מעל לפני השטח.
והרגש הזה, שלא מצליח להתגבר על הפחד,
רק יגדל ויגדל.
וימשיך להוריד לי דמעות.
שיטפון של רגשות.

יקיר... מתי זה יקרה?... עד מתי זה יכאב?
אני אוהבת אותך...

10.9.2004