אין יותר מה שמחזיק אותה לקרקע. כמו הדחליל הקטן שניתק למרות
שהוא שומר על כל הירק רק בשבילכם, במיוחד בשבילכם. אין כלום
שמעלה אותה למעלה שהיא למעטה. אין לה כלום שגורם לה לרצות
לרצות את זה אפילו. רוצה להיות סתם כמו ילדה קטנה, עירומה,
בשמש, רצה שעות ,בלי מילים, בלי חוכמות, סתם כמו חיוך שנמשך
בלי סיבות או בדיחות. כשעוד רוצים שיהיה טוב. רוצים משהו.
שמתבגרים קצת רוצים רק לישון, כי מפחיד, כי רע, כי אין כבר אף
אחד שמוכן  לחבק בלי כלום במעבר. רוצה בלי מגע. אולי רק מגע של
קסמים, כמו אוהבים שנארגים אחד בתוך השני. אחד בתוך השני.
אבל אין את זה. אין יותר מה שמחזיק אותי לקרקע. אולי הגיע הזמן
שגם אני אתלש ואעוף רחוק מכאן?

ככה זה
החרסינה היקרה על המדף הגבוה
ואני לא מצליחה להגיע,
לא משנה כמה אני קופצת,
אני לא מנצחת.
ככה זה
כמה שארצה לא תחבק אותי בכלל הלילה
השדים יעטפו למרות שאומר להם די.
ואיש לא יעזור מבין האנשים סביבי
אין איש שיהיה מוכן לקפוץ
יחד איתי.
ככה זה
עמוק בחשיכה באגם ברבורים צחורים לבנים
אני ברווז מכוער, אני עשב ביצות נידח
חלקים חלקים נושרים ממני
מילים מילים נשפכות ממני
ככה זה
כשאין לי ציפורים חופשיות לבהות בהן
כשאין שירים מרגיעים לשמוע
כשאני סתם בובה על מדף
סתם עוד חרסינה.
והככה זה עכשיו
גובה ממני את כל מה שנשאר לי להחזיק בו
כן עכשיו, כשאני עומדת פה ומצהירה
"אני צריכה אותך".

אז
בואו נהמר עלי
בואו נציב אותי
ונאנוס ונפגע
ונצרוב ונשרוף
ונכאיב ונעקור
למה לא?
רק עוד גוף
רק עוד תחושה
רק עומד
רק נגמר.