אני זוכרת את היום שבו נעלמה לי השרשרת השחורה. זאת שקניתי
באילת, היפה. כל כך אהבתי את השרשרת הזו. ישבתי על המיטה עם
ידיים שלובות ושפתיים קפוצות, כמו ילדה קטנה שמסרבת להאמין
למציאות. היא חייבת להיות פה איפשהו. היא תימצא, היא לא יכולה
פשוט להיעלם ככה, נכון? רגע, אז למה לא לחפש בעצם? ניסיתי,
חיפשתי בכל מקום, ולא מצאתי. אז הפכתי את החדר תוך כדי פליטת
אינסוף קללות. למה זה קורה לי, הכל לי ודווקא לי? ואז באו
הדמעות. לא יודעת למה ואיך, זוהי דרכן של דמעות. הן פשוט
יוצאות. אז באתי אליך. וישבתי איתך, וחיבקתי אותך בעיניים
עצומות ובוטחות, ובכיתי על הכתף שלך. "הכל בסדר," אמרת. אבל
כשפתחתי את עיני, הייתי לבד. לא באמת היית שם. ואני? נשארתי
יושבת על המיטה ובוכה לבד לבד. לא בכיתי כשנפרדנו, והכל יוצא
עכשיו.

ופתאום באת אליי הביתה היום. כבר עברו חודשים. ולא ידעתי מה
להגיד אז חיכיתי לך. ואז חייכת ואמרת: "מצאתי איזו שרשרת...
היא הייתה אצלי בבית. תיארתי לעצמי שהיא שלך." חייכתי בחזרה,
"היא שלי, אבל... תשמור אותה אצלך למזכרת." ואז הרמת גבה, "את
לא רוצה אותה? היא ממש יפה." ואני... אני צחקתי, "שתזדיין
השרשרת."