אני רוצה לגור במערה.
קריר בה בלילות, בהם אתעטף בשמיכותיי, בעומק כוכי שלי.
מחוץ למערה שיחים ודשא, אחריהם - אדמה, אחריה -  ים. בכיוון
ההפוך רק סלעים, ואז היער, והעמק, ושוב הר.
לעת ערב אצפה בשקיעה מן ההר, כאילו מעולם לא רציתי דבר.
אראה את מחשבותיי מתפוגגות אל הכלום שבתוכי ומחוצה לי.
ולבסוף, ארד אל משכני, אוחז בפיסת העץ, בין הסלעים והמסתורים.

בבקרים אחלום חלומות, וכשיגיע קיצם אצא לטבול בים. מי
האוקיינוס ישיבו את רוחי, גופי יסופק בידי תנועותיו, בידי משחק
הגלים, בעוד נפשי משתוקקת למעמקים.
לאחר מכן אצא ללקט את מזוני, בין העצים, ביער. היער שקט אך
העצים משוחחים עימי בשפתם החרישית, וגם הציפורים שם, מקשיבות
בדרכן. השמש קופחת מעל ראשי ומברכת עמלי. לעיתים אף יהיה לי
שיר.
לאחר הצהריים, מיוזע, אשב לאכול ארוחתי על יד המערה. אחשוב על
מה שהיה ומה שיהיה. וכשאשבע ארד, ואשכב לנוח מול המים.

בערב תהיה לי החשכה. אחריה אשוטט בחוץ, בין הצללים המטשטשים
והמפתים. אלך עד שאתעייף ואחזור אל מפתן ביתי, לאכול מעט. לאור
להבות המדורה שהבערתי ארקוד את ריקודי עד סופו, עד שישקוט, ואז
אטמון עצמי בעומק המערה, אל תוך השינה.

בשנתי אחלום שוב את אותם החלומות הישנים, ואליהם יתווספו
חלומות חדשים, שונים. יהיו גם רגעים של דממה נטולת מראות.  אך
כל זה יפסק כשאורות וצלילי הבוקר יעטפו אותי ויתלשו אותי
החוצה, אל היום הבא.

ביומי האחרון אצעד אל העמק, ואשכב על הקרקע המכוסה בעלים דקים
וסלעים. השמש תשקע והציפורים יצייצו. לכשהכול ידום גופי ישאר
שרוע שם, נרקב אל תוך האדמה.