עמי הסתכל עליי, הרים מעט את משקפיו והוציא סיגריה. "אז מה, לא
עושים כלום?", שאל. הוא חייב להגיד משהו. תמיד הוא אומר משהו.
לפעמים הוא רואה אותי מנקה את המדפים סתם, כי אין מה לעשות-
ולא אומר כלום. רק אם אני קורא עיתון, בגלל שאין מה לעשות, זה
מעצבן אותו. לקחתי את המטאטא ויצאתי החוצה.
הצומת היה אפור ושקט. רוח טאטאה ניירות משומשים מהרחוב לפתח
החנות וגשם דקיק החל יורד. אספתי כמה ניירות בשקית ונתתי לזקנה
מוכרת להיכנס לחנות. רציתי להגיד לה שנגמר החלב, אבל אז היתה
שואלת אותי שאלות שלא היה ביכולתי לענות עליהן. לא אמרתי כלום.
שתגלה לבד.
התיישבתי על הספסל, מביט ברמזורים העיוורים המתחלפים לעצמם
ומתעלמים מהצומת הריק, נותן לרוח הקרה לצנן את דמי החם ולהאט
את קצבו.
עמי פיתח עם השנים יכולת מופלאה לעצבן אותי. היום הוא רק צריך
לקרוא בשמי - וזה קורה. אני צריך להתפטר. התפטרות היא ניצחון.
תקווה. כשאתה מתפטר אתה כמו משיב לך את זכויותך ואת כוחך.
לא, אין לי חשק לסדר את הריבה! אני מתפטר. לא מעניין אותי
שחסרות שלושים אגורות, אני מתפטר! קחי את העודף שלך ותדחפי
אותו... אני מתפטר!
ימי העבודה הופכים ארוכים יותר ויותר, למרות החשכה המקודמת.
אם אתפטר, אני נוסע מפה לאירופה. אני יודע שילעגו לי אם אשלח
תמונה שלי, שותה יין במסעדה בפריס. הם רוצים אותי בתמונה עם
אשה, ליד איזה אולם-שמחות. לא אכפת לי. אני רוצה לשתות יין
בפריס. ללגום. אומרים, ללגום.
הבעיה היא, שעמי ינסה לשכנע אותי להישאר. אני חושש שהוא גם
יצליח. הוא כבר הצליח פעם אחת, לפני שנה. "אתה לא יכול לעשות
לי את זה", אמר לי במסכנות. "ייקח לי שנה, לפחות, עד שאני
יצליח ללמד מישהו אחר- וגם אז הוא לא יהיה טוב כמוך", הוסיף.
מצפוני השברירי לא עמד לי אז. נשארתי.
הרמתי את המטאטא והוצאתי מזקנו את האבק המצטבר, מבחין באשה
הזקנה כשהיא נלחמת עם הדלת המתנגדת ויוצאת החוצה עם סל ריק.
למרות אווירת העצבות שבו, אני אוהב את חודש דצמבר. חורף הוא
מין זמן אבוד. תנועותיך מוגבלות, מכריחות אותך להתנועע בתוכך,
לחשוב. ובדצמבר, מחשבותיך מכוונות לשנה החדשה, בעיקר. אין אדם
שלא עורך חשבון נפש קטן בסוף השנה, אפילו אלה שסוף השנה בשבילם
זה אלול, כמו עמי.
אספתי את הניירות בשקית ונכנסתי פנימה.

עמי היה עסוק במשרדו עם המחשב. הוא אהב לראות את רווחי היום
באמצעות תוכנת סטטיסטיקה חדשה שניתנה לו על ידי אחיו, סמנכ"ל
"אל-על". מוזר ומתמיה כמה סטטיסטיקה אפשר להוציא מחמש מאות
שקלים. אם אחיו היה יודע שאלה רווחיו ביום-עבודה, לבטח היה
שואל אותו על נחיצות תוכנה שכזו. מי יודע מה עמי אמר לו. עמי
אומר הרבה. בני, אחיו, היה הטייס הכי מוזר בחיל האוויר, בעיני
עמי. הוא סיפר לי פעם, על ארוחת-צהרים בביתו, שבני הפיל ארבעה
מטוסים של הסורים ודיווח רק על שלושה. לא בגלל צניעותו; בגלל
שהטייס הרביעי הצליח לצנוח- וזה לא נחשב בעיניו. אמרתי לו שזה
לא מוזר. זה מטופש- וזה מעיד על דבקות ילדותית בטפל. ועמי אמר
שאחיו דווקא בחור חכם.
מטופש ודבק בטפל כמו אל-על, אמרתי בלבי.
הסתכלתי על עמי והוא סימן לי באצבעו על המקרר של הבשר. כיביתי
את האור הפנימי וכיסיתי אותו בקרטון. עוד יום-עבודה עבר ומחר
אני בן עשרים ותשע. כנראה שאצטרך לדחות את התפטרותי ביום נוסף.
הרי לא אוכל להגיד לעמי שאני עוזב, בזמן שהוא מגיש לי בחיוך את
בקבוק היין המסורתי בצרוף "מזל טוב" מסורתי עוד יותר. לקחתי את
העיתון והתיישבתי ליד המדף של הלחם, מחכה לעמי שיגמור עם
המחשב. בסוף כל יום אני מציץ במדור הרכילות. כוכבי קולנוע חיים
בעולם אחר לגמרי. קראתי על כוכב כזה ששלח לאישתו את טפסי
הגירושין בפקס. הוא בטח היה בזרועותיה של כוכבנית יפהפייה בזמן
ששלח לה את הטפסים האלה.
אולי גם אני אשלח לעמי מכתב התפטרות בפקס. אולי גם אני אמצא
כוכבנית כזאת להיות בזרועותיה.