כשמשה רצה לצאת מהחנייה של הבית חולים חסמה אותו מיצובישי
כחולה, הוא לא התרגז הוא רק רצה שבעל המוכנית יגיע כבר ושיוכל
לעוף מהמקום הזה, הוא לא מיהר, הוא פשוט רצה להתחפף משם.
אחרי 20 דקות הוא כבר ממש כעס, והתחיל למלמל קללות על בעל
המכונית החוצפן שחנה במקום שאסור ותקע אותו להסתכל על הבית
חולים המחורבן עוד חצי שעה. בלי לשים לב הגיע בעל המכונית,
ליתר דיוק בעלת המכונית, ומשה יצא מהמכונית ושאל אותה למה היא
חייבת לחנות איפה שאסור ועוד לכל כך הרבה זמן. היא חייכה
בחינניות ושאלה אם היא יכולה להזמין אותו לקפה כפיצוי על הזמן
שחיכה, ומשה אמר לה שהוא לא צריך ממנה שום דבר רק שלא תתקע
אנשים ליד בתי חולים יותר אף פעם, ושתחנה איפה שמותר. היא
נעלבה שסרב, בסה"כ היא נראית ממש טוב, רזה, עם חזה שופע,
ועיניים ירוקות. אבל משה בכלל לא שם לב, לא עלה בדעתו בכלל
שהיא מתחילה איתו. הוא נכנס לאוטו שלו ויצא מהחנייה בלי לחשוב
בכלל על אותה בחורה ועל ההזמנה שלה, רק מלמל עוד פעם "חצופה"
והמשיך בשלו.
כששומעים את השם "משה" מצפים או לאדם מבוגר/זקן או לבריון מטר
שמונים שחום ומנופח, ומשה היה לא זה ולא זה.
הוא היה בחור צעיר עם משקפיים ופנים מעוותות, רזה מאוד, חובב
מחשבים, ובהחלט לא מתאים לו שם כמו "משה".
לא הייתה לו טיפת חוש הומור, הוא אפילו לא הבין בדיחות שאנשים
מספרים.
ועל ציניות בכלל אין מה לדבר, לפעמים הוא גיחך מתוכניות
טלווזיה כמו "מיסטר בין" אבל צחוק אמיתי בקושי צחק. מעבר לזה
הוא באמת היה בסדר, ובסה"כ היה בחור די טוב.
באחת הפעמים שביקר את אחיו בבית החולים פגש בחורה בשם "נעמה".
היא הייתה נחמדה, מצחיקה, קצת שמנמונת עם משקפיים והיא חיבבה
אותו, אבל משה בכלל לא רצה אותה, זה נכון שהיא נחמדה, ונכון
שגם הוא לא שיא היופי אבל מפה ועד לצאת עם שמנה... למרות שחשבה
שהוא גם מחבב אותה, היא שמה לב שהוא מתחמק ממנה והבינה את הרמז
לבד. היא הייתה רגילה לדחיות מגברים, לרב זה היה בגלל המראה,
יותר נכון בגלל המשקל.
וזה לא משנה בכלל שהיא מצחיקה ונחמדה וטובת לב, היא שמנה וזה
מספיק.
ומשה, היה רוצה לראות את עצמו כבחור אידיאל ופתוח, שבוחן את
היופי הפנימי ולא את החיצוני, אבל המראה של נעמה גרם לדחות
אותה על הסף, למרות שבתוך תוכו הוא ידע שגם הוא לא רוצה שבחורה
תסתכל עליו ולא תראה בו אפשרות רק בגלל שהוא מכוער. הוא ידע
שהוא מכוער, ולמרות זאת הרשה לעצמו לדחות את נעמה. הוא ניסה
לחשוב אם לא היינו רואים אחד את השני אלא רק שומעים קולות, האם
הכוסיות עדיין היו נשמעות כוסיות והשמנות שמנות? ואולי הקול
שלו היה נשמע של חתיך ומלא כוסיות היו רוצות אותו? אבל הוא ידע
שזה לא יכול להיות כי יש לו קול צפצפני עם טונים נמוכים
שלפעמים עולים לגבוהים ואף כוסיות לא הייתה רוצה חבר צפצפן,
תוך כדי השתעשעות במחשבה הוא שמע בום די חזק ואחרי כמה דקות של
הלם גילה שזה בא מהגלגל האחורי שלו.
יותר נכון מהחור בגלגל האחורי שלו. "אני עם המזל שלי," חשב.
הוא ירד מהאוטו והחליף גלגל, הוא לא היה כל כך טוב בזה. הרבה
אנשים עברו והסתכלו עליו מנסה להחליף גלגל ואף אחד חוץ מלצחוק
עליו לא דיבר אתו או שם לב אליו, הוא תהה אם הוא היה איזה
כוסית בטח מלא גברים היו מתנדבים לעשות את זה בשבילו, אבל כרגע
הוא סתם משה מכוער עם קול של ציף-ציף שצריך להחליף גלגל בעצמו.
ואחרי שהצליח ועשה זאת לבד, החליט ללכת לפנק את עצמו עם עוגת
שוקולד שמעל יש קצפת וכוס קפה טוב. הוא התיישב בבית קפה,
הזמין, והיה מאוד מבסוט מההצלחה שלו של החלפת הגלגל באופן
עצמאי.
לפתע הוא שמע את הזוג שישב מאחוריו מדברים: "תראה את המכוער,
פלא שהוא יושב לבד? מי תרצה לשבת אתו?" והחבר שלה השיב: "נכון,
באמת מכוער."
זה קצת העציב אותו, אבל אז הגיעה העוגה עם השוקולד והקצפת
שכרגע הייתה משמעותית בשבילו יותר ממקודם (מסיבה לא ידועה
אנשים מתנחמים באוכל).
הוא התחיל לחשוב אולי אין מקום בעולם הזה לאנשים מכוערים? אולי
הם מיותרים והם רק מושא לצחוק והעלבה? ואז חשב על נעמה ועל זה
שהוא בעצמו לא רצה לצאת עם שמנה. אז אולי גם אין פה מקום
לשמנים וגם הם מיותרים?
ומה עם רזים מדי, זה גם מגעיל, ונמוכים, גם אליהם לא מתייחסים.
ומה עם הגבוהים אולי גם להם אין מקום? ומה עם השחורים?
והלבקנים? והנכים?
בעצם להרבה סוגים של אנשים אין מקום בעולם הזה.
אבל איך זה יכול להיות? בשלב הזה משה כבר התניע את המכונית
והיה בדרך הביתה, האמת שהוא מעולם לא חשב על עצמו כממש מכוער,
אפילו לפעמים כשהסתכל במראה חשב שהוא נראה די טוב לפעמים אפילו
מצויין, אבל אחרים, אחרים רואים בו מכוער. חוץ מנעמה שחשבה
שהוא חמוד ושיש בו הרבה חן, אבל זה לא נחשב כי היא שמנה.

הוא יצא מהמכונית לאחר שחנה בחנייה של הבית חולים וראה שוב את
הכוסית עם המיצובישי חונה מולו, לא עניין אותו לדבר איתה גם
ככה היא תתקע לו עוד שעה ככה, היא קרצה לו והתקרבה לעברו,
"למה אנחנו כל כך מתעסקים אם איך שאנחנו נראים?" מצא את עצמו
שואל אותה אפילו בלי לשים לב. "כי זה מה שאחרים רואים." ענתה.

"אבל אנחנו מאמללים אחד את השני," הוא ענה לה. "מה זאת אומרת?"
היא שאלה אותו. ומשה נאלץ להסביר לה: "על-ידי קנאה, על-ידי
העלבות, על-ידי הרבה דברים."
"נכון," היא ענתה. "אבל... אני מבינה למה שמנה כמוני צריכה
להתעסק עם קנאה ומראה ורגשות נחיתות אבל למה לך זה חשוב? אתה
נראה ממש טוב, אתה גם חתיך וגם יפה". "כן?" הוא שאל, "ומה עם
הקול שלי?"