אנחנו נוסעים במכונית, נמעכים ירך לירך ארבעה אנשים במושב
האחורי, אני משעינה את הראש על השמשה ובוהה בירח, שכהרגלו בוהה
בי מיד חזרה, כאילו שהוא יודע שהנה שוב היא הולכת להתייעץ
בי... ואני צריך לפנות את לוח הזמנים העמוס שלי, שמבחינתה הוא
אינו חשוב, אתם יודעים גאות ושפל ושטויות אחרות... ולתת לה
אוזן קשבת...
המחשבות שלי נקטעות ע"י הצחוק של כולם... זה מוזר לפעמים,
להקשיב לצחוק של אנשים אחרים מבחוץ, ולדעת בדיוק מי צוחק כי
משהו הצחיק אותו ומי צוחק כי הוא לא רוצה להיות זה שלא צוחק עם
כולם, כמוני, שגיחכתי קלות ואפילו לא ידעתי למה, רק שלא יתחילו
לשאול אותי על מה עובר לי בראש...
התקופה הזו, האחרונה, כל כך מלאה בכלום... אני כל כך מצפה
להגיעה לתקופה אחרת בחיים, שאני מנסה להעביר את זו כמו חול
רטוב בין הכפות רגלים... שפשוט תחליק ממני... ואני שונאת את
זה, שונאת לבזבז את הזמן שלי בלבזבז זמן... אני לא יכולה לסבול
תקופות כאלו, מעין תקופות מעבר. אולי, אולי כדאי לי פשוט לקצר
את הזמן עד התקופה החדשה, לקטוע את זו! פשוט, למשל, לא להגיע
לעבודה ביום ראשון! זאת אומרת, מחר, אוי, אני נזכרת כמה אני
שונאת מוצ"שים... הזמן המגעיל בשבוע, לא מוגדר, זה זמן להכריח
את עצמי להנות, למרות שהסבל של תחילת השבוע כבר מעיב עלי...
אני פשוט לא אגיע מחר, אודיע שאני חולה, הממ... שברתי, לא,
נקעתי את הקרסול! מי יוכיח אחרת???
הוא מיד מישיר אלי מבט, הסהר הקשוח הזה... תוציאי את הרעיון
הזה מהראש הוא כאילו אומר: אל תהיי ילדה, ככה זה בעולם,
מתמודדים עם מה שיש, מה תעשי כשתפרנסי משפחה, הא? גם אז תנקעי
קרסול??
אבל זה העניין, זה מה שאתה לא מבין! אני עדיין לא מפרנסת אף
אחד, לפעמים בקושי את עצמי, אם אני לא אשתטה עכשיו, מתי אני
אוכל?
תפסיקי, תפסיקי לנסות להשמיע הגיון של נעורים, ולהתלות על
השניות האחרונות של ההתבגרות שלך, ותכירי בעובדה שאת כבר אמורה
להיות בוגרת, אמא שלך בגיל שלך כבר היתה אמא לילדה בת שנה
וחצי!
אבל זו תקופה אחרת, ואני הרבה דברים, אבל לא אמא שלי ו...
די, די! אם את לא מתכוונת להקשיב למלה שאני אומר אז למה את
מתייעצת איתי??? כדי לשמוע את הקול שלך אומר את הדברים בקול?
כדי שזה ישמע יותר טוב?

לאן נעלמת? מסתתר מאחורי צמרות עצים... זו לא חוכמה לזרוק לי
דברים כאלו ואז להתחמק ממני!

תגידי, את מתכוונת להשאר באוטו או לבוא איתנו לשבת?
אני ממצמצת, מפקסת את המבט על כולם, מרגישה פתאום, הקלה, שאני
כבר לא מחוצה ולא מרגישה את הידית של הדלת בין הצלעות, כולם
כבר יצאו מהאוטו. אני מחייכת ואומרת, "אוי, נרדמתי... אתם
יודעים איך אני בנסיעות"... וכולם מצחקקים, ושוכחים...
וממשיכים בבילוי של הערב... מעניין, אם גם הם, מתדיינים לפעמים
עם הלבנה, או שרק אלי היא מתייחסת, מקדישה מדי כמה ערבים כמה
דקות של חסד והטפה... מחזירה אותי למציאות, להבנה שהחיים, לא
הכי כיפיים בחלקם וכשצריך, אין מה לעשות, צריך לעבוד קשה כדי
להגיע לתקופות המהנות יותר, ואי אפשר לברוח מהדרך אליהן לא
משנה כמה היא קשה...
חבר שלי בא ומחליק את אצבעותיו בין שלי ולופת לי את היד, מקרב
אותי אליו במשיכה ושואל "על מה את חושבת?"
"סתם, מהורהרת..."
"אולי תבריזי מחר מהעבודה, נעשה יום כיף של כלום, ביחד."
"לא יודעת, חכה רגע, תכנסו אני אבוא עוד שניה".

אני הולכת כמה צעדים אחורה מהחניון, רואה את המבט שלו מבצבץ
בין ענפי הברושים הגבוהים, משנן בין שיניו את ההרצאה הבאה שלו,
אבל אני מקדימה אותו, במבט מוחץ, כמו זה שאמא שלי היתה נותנת
לי כשהיתי קטנה, והיתי מאשימה את אחי בן השלושה חודשים בשבירת
העציץ או בובת פורצלן,
ואמרתי, "אני אסתדר מכאן והלאה בעצמי, תודה, עצמאות מעידה על
בגרות לא?"
ונכנסתי עם חיוך ענק על הפנים, חיוך כזה שיש כשיודעים שלא צריך
לקום מוקדם ביום למחרת.