אני חושבת שהתיסכול שלי נובע בעיקר מאכזבות שנובעות מציפיות
שכנראה היו גדולות מידי. התיסכול שלי גורם לי לכעס תמידי,
לחוסר חשק מוחלט, חוסר רצון או סיבה לשמוח להשתתף בצחוקים של
הנעורים על כל החברים. התיסכול שלי יושב עמוק עמוק בלב ומסרב
ללכת, מסרב לדבר איתי, לנהל משא ומתן על קיומו, הוא פשוט התמחל
שם באופן מוחלט ומסרב להתפנות. ועכשיו, עכשיו כבר התרגלתי
אליו, התחלתי אפילו לחבב אותו, ולגדל אותו. לפעמים אני שמה לו
אוכל או שתייה והוא בתמורה פועל ככה שאני אשים לב שהוא עדיין
קיים וגם אין יותר מידי כוונות ללכת. ולי כבר אין כל כך כוונות
לגרש אותו, כשירצה הוא ילך לבד. ובינתיים התיסכול שלי מביא
שינאה והשנאה מביאה כאב והכאב מביא דמעות, דמעות שמשקות את
התיסכול שלי.
וכך אני נשארת ילדה עם פרצוף של קרח בלי חיוך בלי מבטלא מסוגלת
לתת חום או אהבה. מיואשת.
אני מתארת לעצמי שעל ליבו של כל אדם מתנחל תיסכול אך הרב
דורשים ממנו להתפנות, ואני כמו שאר המיואשים מגדלת אותו.

אנחנו לא חברים אך חיים בשכנות טובה.
כנראה שכבר התגלנו אחד לשני.