באמצע החיים היא הופיעה לי, שוב. לא הייתי מוכן לקראתה בכלל.
למעשה, המחשבה שאני אפגוש אותה שוב גרמה לי להתחרפן לגמרי.
המחשבה שהיא תגרום לי להתאהב שוב גרמה לי להתעצבן עוד יותר.
הרי מטעויות לומדים, לא?
ככה חינכו אותי. נתתי לה צ'אנס.

קבענו בספסל ליד חנות הנעליים הישנה. זה היה המקום בו היינו
מדברים שעות על כלום ומתאהבים כל פעם מחדש. היינו רק שנינו לבד
וביחד בו זמנית. זה היה בדיוק באמצע הדרך, בין הבית שלי לשלה.
המקום שלי ושלה. אף אחד מאיתנו לא נפגש שם עם מישהו אחר
מלבדנו. לכן החלטנו ששם נפגש.

חיכיתי. התרגשתי. היא לא באה. התחלתי לפחד שזה קורה לי שוב.
התחלתי לפחד שאני שוב נופל בפח שלה.
חשבתי לרגע שאולי טעיתי במקום המפגש שלנו. הרי כל כך הרבה זמן
עבר.
החנות היא כבר לא אותה חנות נעליים. העצים סביבה לבטח נגדעו
ונשתלו שוב.
הרחוב משום מה היה שומם למדי, מה שלא היה בעבר.

כך חיכיתי לה שעה קלה, בהרהורים ותהיות על הזמנים שהיו.
כשהיינו מאוהבים הכל נראה כל כך יפה באזור הזה. כל האהבה שלנו
נבנתה במקום הזה. סביב הגדרות האלה, סביב העצים האלה.

בלי לשים לב איך שהזמן עובר, היא התקשרה. השאלה הראשונה שלה
היתה: "איפה אתה לעזאזל?", מסתבר שהיא חיכתה מעבר לכביש. היא
חיכתה שאני אגיע ומכיוון שחשבה שאני אאחר, כרגיל, לא שמה לב
שאני כבר הגעתי. היא רק הביטה לעבר המדרגות כדי להבחין אם אני
מתקרב. ואני כבר הייתי שם. מעניין מה היא חשבה כשהיא חיכתה לי
מעבר לכביש.

מה הייתי צריך את זה בכלל?! אני כל כך שונא אותה! לא הייתי
צריך בכלל לבוא. פחדתי. אני פחדן. ידעתי שברגע שאני אביט אפילו
לשנייה אני לא אוכל להפנות את מבטי ממנה. כל כך יפה היא היתה.

דיברנו הרבה, הרבה מאד. דיברנו על סיפור האהבה החדש שלה. ריחמת
עליו, על הקורבן המסכן. הרגשתי שמחובתי המוסרית לרוץ אליו מיד
ולהזהיר אותו מפניה. מוזר, כי המצפון שהיה לי באותו הרגע התחלף
ברחמים. כנראה שהוא צריך לגלות ולהרגיש את זה על בשרו. מסכן.

אני מאוהב בה. לא אשקר. לעולם לא הרגשתי כך כלפי מישהי. היא
יודעת את זה והיא שיחקה בלב שלי בגלל זה. את כל התמימות שלי
איבדתי איתה, את כולה.
היא היתה הכל בשבילי.

כל מה שרצתה קיבלה ממני, את נשמתי הייתי מגיש לה על מגש של זהב
אילו יכולתי.
האם היא אהבה אותי? זאת שאלה אחרת. בעצם זאת לא שאלה, זאת
עובדה. לא. בפירוש לא.

איך מישהי יכולה לאהוב מישהו ולעשות לו דבר שכזה?

כל הזמן דיברנו. דיברנו עלינו. כמה שהיה לנו כיף אז. לא האמנתי
לה. היא משקרת, היא שקרנית והיא תמיד תשקר כדי להגן על האגו
המטופש שלה. שאלתי אם טוב לה עם החבר החדש ואז היא הנחיתה את
הפצצה: "לא. לא כמו שהיה לי איתך". ביקשתי ממנה להסביר, "איתך
זה היה שונה". חשבתי: 'בטח שזה היה שונה. בו את לא מתעללת כמו
שהתעללת בי'. היא המשיכה: "אותך אהבתי. איתו זה סתם. זה כלום".
שאלתי אותה אז למה היא איתו אז היא ענתה: "אני איתו כדי להשכיח
אותך. כדי לשכוח אותך. אבל זה לא עובד".

זאת הפעם הראשונה שהיא חשפה את עצמה לפגיעה מצדי. היא לעולם לא
הרשתה לעצמה להיות חשופה כל כך וחלשה. איפה האגו שלה בכל
העניין הזה? הרי היא לא יודעת אם אני אוהב אותה עדיין.

"מאיפה זה בא?" שאלתי. שוב היא הנחיתה. "בוא נחזור".

הייתי מבולבל כל כך. בכל לא חשבתי על הבחור המסכן באותו רגע.
המסכן שבטח מת עליה, כי אי אפשר שלא למות עליה, עכשיו יאכל את
הלב. היא הרסה לי את המוסר והמצפון שהיו לי פעם. בכלל לא חשבתי
עליו. בדיעבד הייתי צריך לשקר לה. הייתי צריך להגיד לה שמה
שהיה בינינו נגמר. רק בשביל הבחור המסכן.

אבל לא. ברוב טיפשותי נסחפתי אחרי הרגשות המטופשים האלה
ונסחפתי. התגעגעתי. לא אשקר.

השעה היתה כבר מאוחרת. רציתי אותה נורא לעצמי. את כל הגוף שלה
לעצמי.

נפרדנו וקבענו להיפגש יום למחרת באותו מקום. המקום הקבוע שלנו.
הספסל ליד חנות הנעליים.

בעודי הולך לכיוון הבית שלי, נזכרתי ששכחתי להגיד לה משהו.
רציתי להגיד לה שאני אוהב אותה. שכחתי. מרוב כל ההתרגשות שכחתי
להגיד לה את הדבר הכי חשוב. שהלב שלי עדיין אצלה, ושהיא יכולה
לשמור אותו לעצמה כמה שהיא רוצה.

בלי שום היסוס חזרתי על עקבותיי לכיוון חנות הנעליים, הפעם
יותר נלהב מלפני כן.

לא האמנתי למה שאני רואה. שוב, חשבתי שאני חולם ושכבר הגעתי
הביתה ושאני רק מדמיין. אבל לא. פשוט לא. היא ישבה שם, לא הלכה
עדיין. ידיה היו על כל גופו של מישהו שלא הכרתי. ניסיתי לחשוב
שזה לא אמיתי. היה חשוך. 'אני בטח הוזה', קיוויתי.

"מה את עושה?!" שאגתי. "מה אתה רוצה? מי אתה בכלל?". לא הבנתי.
לא קלטתי.
זאת לא היתה הבחורה שכרגע אהבתי? עמדתי שם כמו אידיוט ובהיתי
בה.

"מה יש לך, מה אתה רוצה ממני?". זאת לא היתה היא. היא לעולם לא
היתה יכולה לדבר אלי ככה. ככה קיוויתי.

אני אהבתי את הבחורה ההיא באותו יום. באותו יום ממש. זה לא
קורה לי. זה פשוט לא קורה לי. דווקא כשהכל מסתדר לי אז הכל
מתפרק שוב. זאת היתה היא. רק לא אותו מבט. מבטה היה כמו אז,
כשהיא אמרה שזה לא ילך בינינו. כמו אז, כשהיא שיחקה עם הלב שלי
ומחצה אותו עוד פעם ועוד פעם. הרגשתי כל כך מסכן, לבטח יותר
מסכן מהבחור המזדיין זה.

הרגשתי כ"כ פתטי ומסכן. רציתי למות למען האמת.
לא הייתי נותן לה את התענוג לראות אותי במצב כזה. רציתי למות
במקום אחר. רחוק משם.

הלכתי. עזוב ומתוסכל נטשתי את מקום המפגש המופקר הזה. הוא כבר
לא רק שלי ושלה.
עוד כמה בחורים היא תשלה ותרמה במקום הזה.

ככה, כמו שבאתי הלכתי. ממורמר, מסכן ועם לב בפח.

זו בהחלט היתה אותה חנות נעליים ישנה. העצים היו כמו שהיו,
והרחוב היה כרגיל. בעוד כמה שנים אני אחזור. אותה חנות נעליים
ישנה. אותם עצים שלא נגדעו לעולם.