ביקום מתפורר, במציאות מטורפת,
אנשים גוססים, שורדים משבת לשבת,
בעולם מתפרק, מציאות כל כך מעייפת,
מצאתי את גן עדן.
גן עדן זה את.

בשגרה נוראית, כשנגמר לי הכוח,
בג'ונגל אורבני, עויין ומלוכלך,
בדיוק כשחשבתי שאין לאן לברוח,
מצאתי מחבוא.
מצאתי אותך.

זחלתי אלייך, מותש ופצוע,
ואת חייכת, ונפתחת, ונתת לי להיכנס.
ופתאום היה קריר, ונעים ורגוע,
הפצעים מחלימים.
הלב שלי נמס.

וידעתי: העולם נעלם, השעון נעצר,
אין מקום חוץ מכאן, אין זמן חוץ מעכשיו.
אין לפני ואחרי, אין עתיד ועבר,
יש רק את ואני.
ומגדל של שנהב.

ולא דאגתי בכלל, לא היה בי כל פחד,
כי ידעתי שאת ואני זה נצחי.
לעד נשאר פה, לבד, וביחד,
לא צריך שום דבר.
חוץ ממך, בתוכי.

ואז,
נזכרת שיש לך תור לרופא, והלכת.