רבתי עם אבא, אני כבר לא זוכרת על מה...
זה היה ערב גשום,
מהימים האלה שתמיד מספרים עליהם בסיפורים...
היה לנו ריב ענק,
אני ואבא אף פעם לא רבים.
הרגשתי את מנגנון הבכי שלי מתחיל להישבר ורצתי לחדר.
לא רציתי שאבא יראה אותי בוכה.
כל כך כעסתי,
הלכתי לכיוון הדלת, התכוונתי לטרוק אותה
ואז נזכרתי שיש לי בחדר דלת הזזה.
במחשבה מהירה החלטתי לשבור את הזכוכית
ובמבט מהיר נזכרתי שהיא כבר שבורה, מאז שהאחים שלי שיחקו פה
כדורגל.

לבשתי את המעיל השחור הגדול של ליאור,
שמתי את הכפפות של עידן,
את הצעיף שסבתא סרגה לי
ויצאתי לרחוב.
בלי שום דרך,
התחלתי להסתובב.
הדמעות והטיפות זלגו על המצח במורד האף ונחתו על הלחיים.
הלכתי בלי כיוון, אבל ידעתי לאן אני רוצה להגיע.
ידעתי שאם אני אלך מספיק, אני אגיע למקום משלי.
מקום בו אני יכולה לטרוק את הדלת שלי מתי שאני רוצה.
פינה קטנה משלי,
בה אני יכולה לחבק אל חיקי את הברכיים
ולבכות כמה שרק בא לי.

בסופו של דבר הגעתי לשם,
רטובה עד לשד עצמותיי עליתי במדרגות.
הייתי בטוחה שהיא כבר ישנה,
והנה היא הייתה שם
כמו תמיד.
היא ישבה וחיכתה לי-
כאילו ידעה שאני אמורה לבוא.

ניסיתי לדבר
ניסיתי להסביר
השתדלתי לא לגמגם
השתדלתי לא לבכות.
התחרטתי,
הסתובבתי והתחלתי ללכת משם
להמשיך ולחפש את המקום החופשי שלי.
בו אני תמיד יכולה לבכות
בלי ביקורת.

היא באה אחריי,
לקחה ממני את הצעיף של סבתא
את הכפפות של עידן,
הורידה מעליי את המעיל השחור והגדול של ליאור
הסתכלה לי בעיניים במין מבט אמהי שכזה,
חייכה חיוך מבין
וחיבקה אותי.

היא ידעה הכל,
לא הייתי צריכה להסביר לה כלום.
לידה, הבעיות כולן נעלמו
פתאום הכל נראה פשוט כל כך.

היא הייתה שם בשבילי,
כמו תמיד.

היא הביאה לי מקום משלי,
עם פינה משלי,
ודלת משלי, שאני יכולה לטרוק כמה שרק בא לי.

היא חיבקה אותי
ואני בכיתי.
הסתכלתי לה בעיניים,
והן סיפרו לה הכל.

בכיתי, לא הפסקתי
ולא ניסיתי להפסיק.
לא מחיתי את דמעותיי,
לא התביישתי בהן.
לא הייתי נבוכה לידה.
הרגשתי כמו עם אמא,
שהייתי קטנה ובאתי לבכות בחיקה.

היא הייתה האמא הנוספת שלי,
אימצה אותי לליבה לפני ארבע שנים
ממש אחרי שסבתא סגרה לי את הצעיף.

והיום קניתי צעיף חדש.
והאמא השנייה שלי,
היא הולכת.
זקוקים לה במקום אחר.

אבל
היא תחזור,
היא חייבת,
היא האמא השנייה שלי.