אז אנחנו יושבים בפאב הקבוע שלנו, מנסים לגרד נושאי שיחה
ובעיקר בוהים בבנות שיושבות ממול, כאשר פתאום עולה בראשי
המחשבה: מה, זה תמיד יהיה ככה?
אחרי הכול אני בן עשרים וארבע, כבר לא ילד, ואנחנו הולכים
למקום הזה כבר שנתיים ברציפות, כל יום חמישי בערב, האמת, זה
ממש לא הקטע שלי.
ופתאום, ככה משום מקום, מכה בי המחשבה - זה מעולם לא היה הקטע
שלי, ויותר גרוע, אני לא יודע מה הקטע שלי. אני בן עשרים וארבע
ולא יודע מה לעזאזל אני רוצה מהחיים שלי.
מוטרד אני פונה לירון ושוטח את המחשבה המפחידה. הוא מהנהן
וחושב על זה קצת. אני מביט בו במתח, אחרי הכול הוא כבר בן
עשרים ושש, הוא בוודאי יידע מה עושים במצב כזה.
ירון מהרהר, הופך בעניין כה וכה, לוגם קצת מהבירה ומתחיל לדבר.
"צקי", הוא אומר לי, "החיים זה לא כזה ביג דיל כמו שאתה מנסה
לעשות מהם, תזרום עם זה".
"מה תזרום? לאן תזרום? אני מרגיש כרגע שאני לא זורם לשום מקום,
אני בכלל תקוע על הגדה", אני עונה.
"תירגע, זה רק משבר גיל העשרים וחמש, פשוט הגעת לזה מוקדם".
"משבר המה?"
"העשרים וחמש, זה קורה כשאתה קם יום אחד בבוקר ומגלה שאתה יותר
קרוב לשלושים מאשר לעשרים".
שלושים, עצם המילה מעוררת בי חלחלה, שלושים זה מין גיל ערטילאי
כזה שכשהגעת אליו לא רק שצריך להיות לך מאוד ברור לאן אתה הולך
ואיך מגיעים לשם, אתה כבר אמור להיות באמצע הדרך, אחרי הכול,
כמה מטיילים מעל גיל שלושים פגשתם במזרח הרחוק, מחפשים את
עצמם? כמה סטודנטים לתואר ראשון בני שלושים אתם מכירים?
זהו זה, שלושים זה הסוף.
"צקי, באמת, תירגע, אתה עוד פעם נכנס להיסטריה".
"אבל זה נכון, אני עוד מעט בן שלושים!"
"נו, אז?"
"ירון, אתה יודע מה אני חושב על גיל שלושים..."
"לא שוב פעם הקטע עם המטיילים והסטודנטים".
"אבל זה נכון, באמת אין!"
"קודם יש, מעט, אבל יש".
"מעט זה לא נחשב".
"באמת?"
חשבתי על זה רגע, "כן".
"ובכן, אולי אתה פשוט לא מסתכל על זה נכון", הוא אמר.
"מה הכוונה? שלושים זה שלושים, זה שלושים, כמה דרכים יש להסתכל
על מספר?"
"אני מתכוון, חשבת פעם שאולי אתה יותר דומה לרוב האנשים יותר
ממה שאתה חושב?"
שתקתי קצת והוא המשיך, "אני מתכוון, קח לדוגמא את אבא שלך".
"מה איתו?"
"כמה הוא השתנה בשנה האחרונה?"
"לא כל כך הרבה, הוא די נשאר אותו אדם".
"וכמה בעשרים השנה האחרונות?"
"הוא השתנה קצת, אתה יודע, מזדקנים..."
"אבל בסה"כ?"
"כן, אני מבין על מה אתה מדבר".
"ככה גם אנחנו, זהו זה, ככה זה יהיה, אנחנו לא נשתנה עוד
בהרבה, זה מה יש צקי", הוא הסתכל אלי וחייך, "זה מה יש ומוטב
שתלמד לקבל את זה".
"כן, אתה עוד תשתנה קצת, אתה תתחתן, יהיו לך ילדים, אנשים
שקרובים אליך ימותו, אתה תזדקן, כל אלה ישנו אותך", הוא המשיך,
לוגם מדי פעם מהבירה, "אבל הגרעין הקשה כבר נמצא שם, והוא כבר
לא ישתנה".
חשבתי על זה, הייתה לו נקודה, אני כבר לא הילד שהייתי בגיל
שמונה עשרה, אבל לא השתניתי בהרבה, נגיד, מגיל עשרים ושתיים.
"מה שכן, יש לך נקודה", הוא אמר, "אולי באמת קצת נתקענו
בסיבוב, וייתכן שהגיע הזמן לאיזה שינוי".
"מה אתה מציע?"
"מה אתה עושה מחר בערב?"
"כלום, למה?"
"אה", הוא אמר וחייך, "זאת הפתעה".

האמת שזו לא היתה כזו הפתעה גדולה בסוף, רק מסיבה סטנדרטית עם
כל החבר'ה, בירות ומוזיקה ועל האש, אבל כשישבתי שם, באמצע כל
הצחוק והדיבור והבדיחות הפנימיות שרק אנחנו מבינים וצוחקים
מהן, הבנתי שגם אם נפלתי, ושלושים באמת מעבר לפינה, אז לפחות
נגיע לשם עם חבורה של אנשים לא רעים בכלל, והרי אתם יודעם מה
אומרים על צרת רבים (לא הקטע עם נחמת טיפשים, הקטע השני...).