כולם ראו בי המנהיג של הכיתה. הייתי הכי מקובל עם המון חברים
אבל אף אחד לא ידע שהייתי מאוהב בהילה, הילדה היפה של  הכיתה.
הייתי מנסה לשבת לידה בכל הזדמנות שהייתה לי.
פעם היא פנתה אליי בכיתה וביקשה ממני לעזור לה באיזו עבודה
שהיא צריכה להכין שקשורה לפצצות אטום, ומכיוון שהייתי כל כך
חכם הסכמתי. ומי יותר ממני אוהב פצצות אטום? זה הדבר הכי מגניב
בעולם, פטרייה ענקית של זוהר וחום.
הילה גילתה לי המון דברים על עצמה, כמו שאימא שלה לא גרה עם
אבא שלה, ושאין לה באמת הרבה חברים כמו שכולם בכיתה חושבים.
התרגשתי.
הילה היא הדבר היפה ביותר בעולם, עם חיוך של מלאך, זוהר וחום
בדיוק כמו פצצת אטום רק שהיא לא גורמת נזק...
יום אחד החלטתי לספר להילה בדיוק מה אני חושב עליה ועליי,
רציתי לספר לה שאני אוהב אותה, ושאני רוצה להציע לה חברות. אז
הזמנתי אותה אלינו הביתה, כדי שתוכל להכיר אותי יותר טוב, כך
לפחות אבא הציע.
קבענו שאני אחכה לה בשעה שלוש אחריי הלימודים בתחנה של קו 8
בבניין הסמוך לביתה. היא הסכימה. ובאמת היא הגיעה, יפה וזוהרת
מתמיד. אני מה זה התרגשתי וביקשתי להחזיק את ידה, היא הסכימה
ותוך כדי שהביטה על ראשי שאלה ואמרה שהיא לא מבינה איך זה שאין
לי הרבה שיער.
פחדתי.
הסברתי להילה שזה רק מצב בניים זמני כזה, ובכלל אמא אמרה שככה
יותר יפה לי.
הילה המשיכה לשאול, כמו שילדים יודעים לפעמים, למה אני לא מגיע
לבית הספר מידי פעם, אז הסברתי לה, תוך כדי שאנחנו עולים
לאוטובוס, שלפעמים אני צריך לעשות דברים בבית החולים, זה לא
לוקח הרבה זמן אמרתי, רק לכמה שעות וזהו.
הילה אמרה שגם מישהו מהמשפחה שלה היה צריך ללכת לבית החולים רק
לכמה שעות, ובמקרה גם לו היה מעט שיער, הוא מת, היא אמרה.
התחלתי להרגיש רע.
הסברתי להילה שמה שיש לי אין לאף אחד ובטח שלא לקרוב משפחה
שלה, אבל לא הצלחתי לשכנע אותה.
אז  היא שאלה אותי מה יש לי שלא היה לקרוב המשפחה שלה, הסברתי
שזה לא קשור למחלות, רק לרגשות. הילה הבינה מה ניסיתי לומר לה
אבל מה שהיא כמעט גילתה הוא שסופרמן שלה חולה, ולא סתאם מבין
בפצצות אטום שמפיצות קרינה כדי להרוג,
במקרה שלי הקרינה זה כדי לחיות.