זה התחיל עם הגשם הראשון. הוא תפס אותי לא מוכנה. הייתי בדרכי
חזרה מבי"ס והוא התחיל בפתאומיות - בלי אזהרה ובלי טפטוף
מקדים. סתם כך, משום מקום, אפילו השמיים לא היו אפורים.
"בית בכפר, גינה, כלב, שלושה ילדים... כן.. אני כבר רואה את
זה". בהתחלה בכלל לא הייתי בטוחה שהוא דיבר אלי, אבל כשהסתכלתי
סביבי ראיתי שכולם כבר ברחו מהגשם. גם אני לא אוהבת גשם.  גם
אותו לא אהבתי. רציתי לברוח מהגשם, או שאולי ממנו. בהתחלה.

יותר מדי ישיר. מפחיד אותי קצת. תמיד פחדתי מהאמת, והוא ייצג
בשבילי את כל מה שהייתה האמת.  הוא לא פחד להגיד כלום. תמיד
ראה דרכי, כאילו בכוחות נסתרים, ידע בדיוק בדיוק מה שאני חושבת
ובדיוק מה אני רוצה. לפעמים, עוד לפני שהייתי חושבת על משהו,
הוא ידע שאני אחשוב על זה. זה ריתק אותי. אולי בייחוד כי
בשבילי הוא היה חידה גמורה.

האמת שבכלל לא התכוונתי לאהוב אותו. איך אפשר לאהוב אדם שגורם
לך לעמוד בגשם רטובה ורועדת מקור? אבל הוא נהנה מהגשם. לפעמים
היה נראה לי שהוא אפילו נהנה לראות אותי סובלת בגשם. הגשם
הייתה האהבה הכי גדולה שלו. הוא היה טיפוס של חורף ואני טיפוס
של קיץ. שנאתי את הגשם. ניסיתי לשנוא גם אותו, אבל זה היה הדבר
הכי קשה בעולם. יותר קשה מלאהוב את עצמי. ולא אהבתי.
הייתה לו מן תכונה מעצבנת כזו, תמיד להגיד את הדבר הנכון.
שנאתי אותו על זה. אבל עוד יותר שנאתי את זה שהתכונה הזו שלו
הקסימה אותי יותר מכל דבר אחר אצלו.

לפעמים שנאתי את עצמי על שאני אוהבת אותו, אבל אז הוא היה מביט
בי בעיניים שלו, שהיו עמוקות כל-כך ואני הייתי טובעת בהן.
באותו הרגע כבר לא חשבתי על כלום. הייתי מתמסרת אליו בקלות
שכזו, עוצמת את עיני ונותנת לו להרטיב אותי. טיפה, אחרי טיפה,
אחרי טיפה. ועם כל טיפה נרטבתי עוד קצת ונמסתי עד שלא נשאר
ממני כמעט כלום.

זה נגמר עם הגשם האחרון. אני לא אשכח את הגשם הזה. הוא ליטף את
כל הגוף שלי והרטיב אותי בפעם האחרונה. כבר לא הרגשתי את הקור,
למרות שהעיניים שלו, שפעם היו עמוקות כל-כך, הפכו להיות קרות
ומכאיבות. לאט לאט הרגשתי את הטפטוף הנעים מתחזק והופך לגשם.
אולי אפילו לברד.
"תשמעי, נגמר לי". בהתחלה חשבתי שהוא מדבר על משהו אחר. לא
רציתי להאמין שהוא בכל חשב על זה. התחלתי לבכות וכל הזמן שאלתי
את עצמי מה מרטיב אותי יותר - הגשם או הדמעות?

עמדתי שם, בגשם הזה שאני כל-כך שונאת, ולשנייה אחת הצלחתי
לשנוא גם אותו. שנאתי אותו על שהייתי זקוקה לו, שנאתי אותו על
שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליו, שנאתי אותו על שכל ס"מ בגופי
זעק לקרבתו ולמגע גופו, ושנאתי אותו על שהוא גרם לי לאהוב אותו
כל-כך. אבל הכי שנאתי אותו על שהוא עזב אותי כאן בגשם. כי אחרי
הכל, איך אפשר לאהוב אדם שגורם לך לעמוד בגשם רטובה ורועדת
מקור?