אריאל הוא אחי, הוא זה שקיבל אותי למשפחה כשרק נולדתי. אני
זוכרת את אמא צועקת, אבא בוכה ואריאל מקפיץ אותי על הברכיים
שלו. אני זוכרת איך הוא היה חוזר הבייתה אחרי בית ספר או עבודה
ולוקח אותי לגן משחקים ומנדנד אותי בנדנדה. אריאל הוא אחי, יש
לו משחקים חדשים כאלה שהוא ממציא, לדוגמא יש משחק אחד שצריך
לבדוק מי שומע טוב יותר מעבר לדלת אני או הוא. מי שמנצח מקבל
שוקולד. הוא תמיד שמע טוב יותר, הוא אמר לי שעם קצת אימונים
אני אצליח גם כן. יש לו שיער קצר שחור ועיניים אפורות. יכול
להיות שרק בגללן הוא הצליח לשמור על השקפת חיים נורמאלית בזמן
שעברנו כלכך הרבה. אני מנסה לדמיין את החיים שלי אם הוא לא היה
שם בשבילי, זה קשה, אבל אני מסוגלת.

תדמיינו לעצמכם בית, דיאה עם המוני מכשירים משוכללים, שנקנו
כדי לפצות על דברים אחרים. תדמיינו חדר, חדר יחסית גדול עם
מנורה אדומה ושידות וורודות. תדמיינו ילדה, קטנה, תקועה בבית,
בדירה, בכלא שבנו בשבילה בזהירות יתרה. הילדה נמצאת בכלא
המשוכלל הזה יום יום ומשתמשת בו כדי לצאת מהעולם ולהתנתק
מהחיים שלה. בואו נגיד שבאותובית גרים עוד שני דיירים ממינים
שונים ונוסיף ונאמר שהם אלו שרצו לשמור על הילדה אז הם בנו
בשבילה את הכלא. הם רצו לשמור עליה, על האוזניים התמימות שלה,
על המחשבות שלה או מה שהיא עלולה לחשוב. אז אני אעצור כאן
ואשנה את התמונה.

בית, דירה אליה מגיעה תינוקת שרק נולדה. בדירה גרים שלושה
דיירים חוץ ממנה,אחד מהם דואג לה בלי תנאים ארצייים והשניים
האחרים קצת פחות. התינוקת גדלה ומתחילה להבין ולראות אז זה
שדואג לה רואה ומחליט, החלטה נבונה, להוציא את הילדה מהכלא
ולעשות אותה חופשיה, שהאוזניים לא יכאבו כאב מיותר ושהמנורה
האדומה שבחדר לא תכאיב כל כך לעיניים. אז הוא שיחרר אותה
ובגללו ורק בגללו, כל חייה האוזניים לא כאבו.

מצחיק שבסוף כל משחק ששיחקנו, אריאל ואני, תמיד אני קיבלתי את
השוקולד. הוא תמיד אמר לי שאם אני ארצה הוא ידאג לכך שאני לא
אצטרך להקשיב מאחורי דלתות עוד אף פעם. רק אחרי שגדלתי קצת
והפסקתי לשחק הבנתי למה הוא התכוון.