כשהגיעו הכלבים הבנתי שכבר התמודדתי איתם בעבר. לא זכרתי מה
קורה להם בדיוק אבל ידעתי שאוכל לטפל בזה. הם התחילו ככלבים
נחמדים ומתרפקים. הם הופיעו כולם יחד, אבל אני זוכרת אחד מהם
טוב במיוחד. נקרא לו הראשון. היו לו תלתלים, שהיו פעם לבנים
והיום הם מתהדרים בבוץ יבש. הוא רצה שילטפו אותו ולכן נדבק
אלינו וכירכר סביבנו. הוא היה חמוד מאד. עד שפתאום, אם כשליטפת
אותו לא היה מוחך ממש בתוך הליטוף, אם לרגע לא חשבת על הליטוף
באמת, הוא היה משתגע וקופץ לנשוך. הוא היה חושף שיניים מפחידות
ומתחיל לנשוך אותך בטירוף. אז כבר ידעתי שזה אותו כלב מאותו
חלום, וזכרתי שהדרך היחידה לטפל בו היא לכלוא אותו. ניסיתי
לפתות אותו להיכנס לבניין אירופאי ישן (הכל היה אירופאי-יפואי
מסביבנו). התפלאתי כמה קל היה לפתות אותו להיכנס לבניין ולסגור
אחריו את דלת הכניסה הצרה. זכרתי מאבק ממושך איתו בעבר. צעקתי
לחברים שנותרו איתי (אחד, שהיה דומה לעוז ואחת, כנראה דניאלה)
שחייבים להמשיך בריצה, כי הכלבים עומדים להשתגע. זכרתי שהם
משתגעים.
 
הרגשתי שלא נצא מכאן בחיים. דניאלה צרחה. עוז עמד המום. הכלב
השלישי (בינוני, שחום) היה מוטרד ממשהו. משהו הציק לו. ניגש
אליו הכלב השני (השחור) והחל להריח לו את התחת. מריח, מריח,
חושף שיניים ומתחיל להוציא משם משהו בכוח. רואים שהוא נגעל
ושהשחום מתחיל להירגע. אז הכה בי שלמרות הטירוף בו הם שרויים,
הם חברים, ערבים זה לזה. מוכנים לסכן את עצמם, בריאותם ושפיותם
אחד בשביל השני. הרגשתי שצריך לקחת ממעשה זה דוגמא ושרק כך
נוכל להיחלץ מהכלבים הארורים האלה. ניסינו לברוח כולנו - כלומר
רצנו כולנו לאותו כיוון והיינו קרובים אחד לשני - אבל הכלבים
שנותרו נשכו אותנו בלי הפסקה. מה שלמעשה היינו צריכים לעשות זה
שאחד יברח ושאנחנו נגן עליו, נהיה מוכנים למות בשבילו. ואם
נשרוד נחכה לתורינו לברוח.
איכשהו פתאום עזבו אותנו הכלבים, ואנחנו רצנו להסתתר בבית ישן
מוזר.
השלב נגמר.
 
סגרנו את הדלתות ומצאנו עציץ גדול שהיו בו מקלות מוזרים, כנראה
קישוט. הם היו מאד קלים אבל קשים ומחודדים - נשק סביר. בעודי
מוודאת שכל הכניסות סגורות מגיעה ילדה חמודה. עוז משייף את
המקל על המיטה מאחורי. מלפני מצד ימין שולחן עם לוח שעם. הילדה
אוספת נעצים מהלוח, חופנת אותם בידה, ומשדלת אותי בשפה לא
מוכרת לשחק איתה. היא נועצת בי אחד מהם. החיוך המתוק שלה הופך
לחיוך זדוני עם עיניים מרושעות. היא הפכה לילדה מפלצת. היא
הופכת את ידה מלאת הנעצים אל תוך ידי ולוחצת. חזק. מסתכלת לתוך
עיני בחיוך תוך כדי המעשה. עשרות חודי מתכת ננעצים בעורי.
החיוך שלה גדל עם הבעת הזוועה שלי. היא מרפה. אני מבינה שכדי
לעבור את השלב הזה אסור לי לברוח ממנה. אסור להתנגד - צריך
שהשלב ייגמר והם יתרצו וילכו. חייכתי אליה כשנעצה בי שוב את
הנעצים אחרי הפסקה קלה. בסוף היא הלכה, ממלמלת משהו באותה שפה
לא מוכרת.

רצתי לסגור את הדלתות דרכן נכנסה: שתי דלתות צרות שנסגרות אחת
כלפי השנייה, לבנות וגבוהות, ברוחב כולל של דלת רגילה. סגרתי
וסיירתי בבית הקטן לוודא שאין עוד פתחים. למרבה הזוועה אני
רואה שבהמשך חסר קיר שלם. הכל פרוץ. יש מדרגות שמובילות למטה
לתוך שדה ישן. עשבים מכסים את המדרגות. למעשה השדה נראה יותר
כמו ג'ונגל עתיק, בעוד המדרגות מהוות איזו מכונת זמן, עם ירידת
כל מדרגה חוזרים עוד ועוד אחורה. מעבר לג'ונגל נראה רחוב
אירופאי חורפי רגיל, עם אנשים הולכים וממהרים. שניים שמים לב
אלי ואני מתה מפחד, כל האנשים היו אדישים והמשיכו, אבל הם
הבחינו בי ובפחד שלי ולכן בטח הם אלה שיבואו אלינו עכשיו,
להעביר אותנו את השלב הבא... מוטרפת מהרעיון המזעזע, ברחתי
לבדי מהבית. השארתי מאחורי את מה שלמדתי מהכלבים על עזרה הדדית
- הרגשתי שעוז ודניאלה יעכבו אותי.

רצתי הכי מהר שיכולתי אבל הרגשתי שאני לא מתקדמת לשום מקום. הם
כולם יותר מהירים ממני. אני בתוך בועה איטית כזאת, רגלי בוגדות
בי, אני מניעה אותן כל כך מהר במוחי, אבל הן רצות לאט לאט.

רצתי במורד הרחוב. לברוח, להגיע לאנשהו. התחושה הנוראית של
ריצה מטורפת, שלמעשה משאירה אותי במקום. כאילו אני רצה מול רוח
אדירה שעוצרת אותי. תחושת הקלה עטפה אותי כשאישה גבוהה
סקנדינבית הניחה אותי בקורקינט הנוח שלה וירדה איתי במורד
הרחוב. על כידון הקורקינט היה מוצמד טייפ קטן שהשמיע מוסיקת
ג'אז קלילה. היה נחמד. ללא דיבור, כשמבטה צד את שלי, היא דרשה
ממני לנתר קלות עם כל פעימה שלישית של קצב.
הייתי צריכה להבין שזהו עוד שלב...

פעימה, פעימה, ניתור. פעימה, פעימה, ניתור. עם כל פעימה אנו
מתקדמות צעד: צעד, צעד, ניתור.
בנוסף, היה עלי גם לנשום עמוק. כל נשימה הפיחה בה אור צהוב
זוהר. צבעה את פניה ושיערה. אם לא נשמתי עמוק מספיק היא היתה
נהיית חסרת צבע, מאיטה ואף שוקלת להפסיק את השלב. ידעתי מה
הפירוש של להפסיק את השלב - פירוש הדבר שאמות מיד.

המסע עם האישה הסקנדינבית הגבוהה במורד הרחוב נמשך כנצח. היינו
בתוך זמן משלנו. בצעדים קטנטנים ואיטיים, כל פעם שניים
ולאחריהם ניתור במקום, הגענו לקטע רחוב צר אותו כיסו כסאות בית
קפה פריזאי, והפריעו למעבר שלנו עם הקורקינט. האישה התיישבה
באיטיות ובאלגנטיות על אחד הכיסאות, ועזבה אותי תוך מלמול
למוחי (ללא כל קול): "לאט את הולכת..."

שוב אני חופשייה. עוד שלב הסתיים. שוב ריצה מטורפת שלמעשה היא
צעדים איטיים, לכוון בית ספר או מוסד רשמי גדול כלשהו שנמצא
בסוף הירידה. הוא היה היעד שלי. איזו זקנה עם עיתון עצרה אותי.
התעלמתי והמשכתי בריצה המטורפת שלי, שעכשיו הרגישה כמו ריצה
בתוך מים, או מיכל חול ענק. חיכוך עצום מונע ממני להתקדם, ואני
כמו רצה במקום. שמעתי אותה בבירור מגיבה על ההתעלמות שלי ועל
הניסיון הפתטי לרוץ למבנה הגדול:
"זה לא יעזור לך! את חייבת לעזור לי!"
היא צדקה. היא השלב הבא שלי ואין אפשרות לחמוק ממנו. כל התקשור
שלי עם מעבירי השלבים השונים נעשה כשהזמן מאט כמעט לגמרי, בעוד
שהכל מסביב ממשיך במהירות היומיומית הטיפוסית. רק כאשר הם
עוזבים אותי הם חוזרים לשגרה המהירה יותר. הסתובבתי אליה בחיוך
שמנסה להיראות כנה.
"איך אני יכולה לעזור לך?"
היא נכנסה לתפקיד הזקנה (קודם צעקה בקול של אישה צעירה). היא
הראתה לי בעיתון שעומדים לרצוח את הבת שלה ושאני חייבת לעזור
לה. לא ידעתי איך אני מתמודדת עם זה. מה אוכל לעשות? הסתכלתי
מסביב, על שלטי החנויות, מחפשת עזרה, ותוך כדי כך רצה האישה
הזקנה אל הכביש, אל מותה.

בייאוש, אני נכנסת לפסאז' ארוך ומגיעה לסט צילומים. קצת שוהה
שם ופתאום מכבים את האורות. כולם נעמדים במקום.
פתאום נדלק אור מעלי. אני זזה ממנו והוא זז אחרי. האור מכוון
אלי. אני הכוכבת של הסיוט הזה. הבמאי מסתכל עלי בייאוש.
"זהו, נגמר," הוא אומר לי.
כולם מסתכלים עלי ברחמנות.
"לא!!!" אני צועקת, אני יכולה עוד, אתה תראה, אני אעבור את כל
השלבים!"
"את לא."
הוא לוקח אותי לביתו. הכל לבן צחור ונקי. הוא נראה חשוב
ומכובד, לובש חליפה לבנה שמכסה אותו עד לסוף הצוואר. הוא מדבר
איתי אנגלית, מסביר לי שהעולם אותו אני מכירה לא קיים עוד. אני
שואלת "איפה ה-" "במסדרון דלת שנייה משמאל," הוא עונה ישר. אני
נכנסת לשירותים. סוגרת אחרי את הדלת. נועלת. עוד סיבוב. עוד
סיבוב. מנסה לפתוח את הדלת לראות שבאמת נעלתי. נפתחת לי חצי
הדלת התחתונה ומתגלה מקרר לבן מצוחצח. הבנתי שזו דלת עבה,
בתוכה יש חצי מקרר. התיישבתי על האסלה. הבנות שלו דפקו לי על
הדלת (שמעתי אותן במעומעם) וביקשו ממני באנגלית שאצא כבר. הוא
שלח אותן כי חשד שאברח, חשבתי. קמתי והסתכלתי מבעד לחלון.
סוקרת את אפשרויות הבריחה שלי. ראיתי נוף אירופאי קריר.
הסתכלתי טוב יותר וראיתי צלחות לווין על הבתים.
רגע, אלה צלחות של חברת "yes"! אני בארץ!
"העולם אותו את מכירה לא קיים עוד," אני נזכרת.
לא קר בחוץ, אנחנו לא באירופה, אני יכולה לברוח, אני אוכל
לשרוד!
אבל אז הבנתי שאם אקפוץ אל הסככה שמתחת לחלון ומשם לקרקע, זה
יהיה בדיוק מול המטבח שם הוא מחכה לי והוא יראה אותי בורחת. לא
יכולתי לדמיין מוות מלא ייסורים יותר מאשר זה שאחווה אם אברח.
יצאתי מהשירותים. כולם חיכו לי שם. הבית מצוחצח ולבן והם
יושבים כולם לשולחן הארוך הערוך בקפידה. כל ילדיו. כולם אוכלים
ותוך כדי אני נשאלת מה אני לומדת. "פיסיקה ומדעי המתמטיקה" אני
אומרת משום מה. הוא מתפעל ואומר לכולם: "אפילו יו"ר וועדת
האתיקה המתמטית, משתכר 2 מיליון בחודש. את צריכה לחשוב על זה."
הוא נאנח. אני מרגישה שהוא מרפה.

האם עברתי?

אני פוקחת את עיני, סוף סוף, אל המציאות.