זוכר אותה, את החבר(ה) שלו?
מחקתי אותה מהזיכרון שלי... משמע היא לא קיימת, לא זוכרת אפילו
איך קוראים לה. עשתה סוף כל סוף את הטעות שלה חיכיתי, ואפשרה
בטיפשותה את מהלך-המחיקה. מה היא עשתה?
בשבוע שעבר פגשתי אותה בעיר, היא והוא מעורבים בניסיון להוציא
את העיר מחזקת "מקלט" לכל מיני דברים שליליים ולהופכה לעיר
"מקלט" לאנשים שאיכפת להם מגורלה "המר" של מדינת ישראל בעתיד.
על פי אותה נבואה הערבים ימצאו מקלט בכל בית שיפונה בעיר, הם
יבואו מהכפרים ובכך יעלו לעצמם את רמת החיים בה הם חיים, ואולם
בכך יגרמו ליהודים לנטוש לערי מקלט אחרות, ובכך ישיגו גם את
כיבוש האדמה וארץ ישראל. אמרתי לה את דעתי על העיר, על תושביה
וכל שאר האלמנטים שהורסים כל מה שנמצא באזורם. אמרתי שאני
חושבת שזו חרא של עיר וחרא של אנשים (אנשים נחותים שאינם
מסוגלים להתרומם כהגדרתי), ושאם היא רוצה להתקדם בחיים ולא
להיתקע בלילות בבית הקפה "המקום ההוא" אין כלום מלבד חבורת
רוסים, חלקם שיכורים שהשפה שלהם היא שפת רחוב, והחוויות שלהם
מסתכמים בחור האחרון של החגורה במכנס, ואם היא יושבת בחברתם,
למתבונן מהצד היא כמותם. לכן כשיגמר לה חוזה השכירות, שתארוז
את עצמה ותעבור לתל אביב; מקצוע יש לה אבל עבודה אין, ובתל
אביב הסיכוי למצוא גדול יותר. על "ויטמין P" לא חשבתי. בתל
אביב אין לה פרוטקציה, וכאן "עבדה" קשה לקיים אותה. את זה לא
אמרתי לה, ולא הייתי אומרת מפאת כבוד האדם.
שכחתי את הפלאפון בבית והייתי צריכה ללכת לסדר משהו, לכן קבעתי
לחזור ולהיפגש כעבור רבע שעה לערך בכניסה לסופר בקניון, לעצמי
חשבתי שלא אכפת לי לשתות קפה בבית הקפה בקניון ואחר כך לחזור
הביתה. עשיתי את הסידורים שלי בצורה חפוזה והגעתי לאן שקבענו.
מחכה לה עוד עשר דקות ואז אחד שעמד בצד שואל אותי אם אני רוצה
טרמפ כי ראה שאני מחכה למשהו, שמבריז לי. לא עניתי לו והלכתי
משם, ההוא הלך לידי והמשיך להציע לי טרמפ, אמרתי לו שאין צורך
ואם לא עניתי לו קודם אז הוא לא שווה תשובה גם עכשיו, שיעוף.
הציע לי אולי נשב לקפה במקום "...אני אדם (מכר את עצמו)",
התשובה זהה לראשונה עניתי לו ואחרי שאמר כמובן שזה ההפסד שלו,
איך לא... נעלם. מעצבים ובגלל הפלאפון ששכחתי, לקחתי מונית
שרות הביתה. חושבת לעצמי שאגיע מהר הביתה ואגיד לה שהלכתי אחרי
שחיכיתי המון ולא ראיתי אותה.
כשנכנסתי שמעתי אותו מסיים שיחה בטלפון: "כבר שמעתי הכול..."
אומר בקול כועס ושנייה אחרי זה מצלצל הטלפון שלו שוב, החבר(ה)
"דואגת לו" ומבקשת שלא יריב איתי בגלל זה... שאלתי בגלל מה?
בגלל שהיא רכלנית? או בגלל מה שסיפרה לך? והרי זה אותו דבר אך
הוא סרב בתוקף ליפול ולהגיד מה אמרה, ואני לא תרמתי את הצד
שלי, אבל ממה שזרק הבנתי שסיפרה לו את הפרושים שלה למה שבאמת
קרה, ואני את מה שבאמת קרה הרי לא צריכה לספר כי הרי הוא כבר
יודע הכול (היא עברה את המבחנים אצלו, ולכן לא משקרת ו/או
מוסיפה פרושים, ישרה כמו "כביש הסרגל"), ולא יתכן שהוא טועה,
הוא אף פעם לא טועה ולכן לא מכיר את המונח "למטבע תמיד יש שני
צדדים ואחד מהם תמיד מוסתר מחוסר שימוש ולא בגלל שאין בו
צורך", וכמובן הוא צריך להגן על המתלוננת שהרי אם לא הייתה
סובלת לא הייתה רצה לספר ובורחת הביתה.
בכל מקרה התרגזתי על המבאישה הזאת ולא משנה מה אמרתי לה. דעתי
לא השתנתה, היא סכלה והעצה שנתתי לה אכן נכונה, לדעתי: מי
שרוצה לבנות את חייו ואין לו קפיטל עדיף שינסה בעיר הגדולה. אם
יש לו השכלה גבוהה, תעודה הוראה, ניסיון בתחום, רצון להתקדם
בחיים, בעידן האבטלה שפוקד אותנו אפשרויות התעסוקה בעיר הגדולה
רבים יותר מאשר בעיר קטנה כמו עכו. ההבדל המשמעותי היחיד שכאן
יש לה "פרוטקציה" לדעתה ולכן יהיה יותר קל, אך היא לא מבינה
שהפרוטקציה הזאת מנצלת אותה ואינה תורמת לה דבר אלא להפך,
רוקמת לה "שם" של נותנת-חינם תמורת הבטחת-חינם.
כמובן שתמיד היא יכולה למצוא "עזרא" שיבטיח לעזור לה אם תעזור
לו, ואולי אף יקיים.
"אצלי היא מחוקה," אמרתי לו ושמצידי ימשיך להיות חבר שלה
לעולם. מאחלת רק שלא יתאכזב כשיפגוש את "עזורי" (קיצור
לעזר-א/ה/ע).

עכו, 07/09/2004