לכל אחד יש את הכלבה שלו
שאליה הוא מתייחס, בהמון סיפוק עצמי
ותחושת קבס בו זמנית כמו חור מקצועי
ומספר עליה לחברים שלו, בפרטי פרטים,
איך היא מוצצת ואיך זה מגולח, ואיך היא צועקת -
לכל אחד.
לכל כלבה יש את הלב הסודי שלה
זה שמתפוצץ כשהבן זונה שוב גומר והולך
בפנים צוחקות
הלב מתפוצץ, בטח, לך, נדבר,
גם היא לא בענייני מחויבות עכשיו וילדים?
יש לזה זמן.
והלב שלה מתפוצץ.  
לכל אחד יש את רגעי השבירה שלו
ואז הוא מספר לאיזו כלבה אמיתית
עם לב סודי מאוד-מאוד
שאולי זה לא זה בלי קירבה
והיא - מחייכת לנאיביות שלו
גברים נשלפים מתוכה וגומרים עליה, עשרות מהם
אולי רק אחד כזה, שהרס בלי רחמים
כבר לימדו אותה
שאסור לה אפילו לחשוב על זה ועדיין
הלב הסודי שלה
מתפוצץ.
לכל לב סודי יש שפת גוף שמחליקה החוצה לפעמים
בלי כוונה
ההכחשה תמיד באה, כמובן, זה פוסט מודרניזם
והאישה אמורה להיות משוחררת
מהלב הסודי הזה ואני
אני אמור לרצות רק כלבות עם חור מקצועי
והרבה פעמים זה נכון
אני חייב להודות בזה אפילו
שברגעי השבירה זה כואב
ברגעים על הליטר בירה גם אז זה קצת כואב
מה אתה רגיש כל כך
כולה בחורה:
לכל לב שאיננו סודי, שהוא לגיטימי
ויש לו את מי לחבק לילה לילה
יש ערגה חשאית כמוסה מנשוא
ובין הלב הסודי לערגה החשאית אתה חי
כמו פליט-בכוח של חיים שאין לך מספיק השפעה מזורגגת עליהם
ומנסה לבחור
ונכשל,
פעם אחר פעם
לכל אחד יש שלל לבבות סודיים וערגות חשאיות
אני שיקרתי עד עכשיו
אף אחד לא מפסיק
עם ה"אולי הפעם" המפגר, בעצם
ההורסים בלי רחמים נשארים הורסים אבודים בלי רחמים
והכלבות נשארות כלבתות
והקרירות נשארת קיפאון  
והנדודים נשארים חוסר בית
וכל השירים בעולם, כל ההנאות הפרטיות
כל הפורנו, כל הטיולים, כל הנסיעות הליליות,
כל בגדי הים
לא יעקרו ממך את הלב הסודי והערגות החשאיות
תצחק כמה שאתה רוצה אתה יודע,
כמוני
שהכי הרבה תתפוס מהחיים כמו חופן חול
ואת יודעת היטב
שלעולם לא אוכל לפענח את הלב הסודי שלך
ולא את להבין את שלי
ואפילו שהמילים שלי עושות לך דגדוג קטן של
מה זה - תוגה? נוסטלגיה? חרטה? כעס? רכושנות? עלבון?
החיץ ימשיך לחצוץ ואנחנו נלך
איש לדרכו
מכירים פחות ופחות, עם חלוף הזמן, מיואשים,
כמה זה טראגי
תשושים וטרוטי-עיניים,
מיואשים - כמה זה דפוק
מסירובם של ליבנו הסודי וערגותינו החשאיות
להפסיק.