אמרו לי להאמין בו, ציפו ממני שאהיה כמו כולם, שאקבל את זה כך
ואשתוק. לא אשאל שאלות, לא ארצה לרדת לעומקם של דברים וחס
וחלילה שלא ארצה לבדוק אפשרויות אחרות
אבל מה לעשות... זה מה שעשיתי.
בהתחלה רציתי לרצות אותם, ניסיתי, באמת שניסיתי להיות כמו כולם
אבל לא יכולתי להתעלם מהעובדות, מהתקריות סביבי, דברים צעקו
אלי "הסתכלי!! איך יכולת?!", ואני, למרות שניסיתי מאוד, לא
יכולתי להתנגד לעצמי, למי שאני באמת, אז עברתי אליו.
בהתחלה לא לקחו אותי ברצינות, אמרו "היא קטנה, זה יעבור לה".
לאור תגובתם החלטתי לשמור את זה לעצמי, שיחשבו מה שהם רוצים,
אני יודעת בדיוק מה אני!
הוא, שלא כמו הקודם, היה איתי בכל מה שעשיתי, הוא דיבר איתי
בגובה העיניים, כמישהו שווה לי, למרות שהוא לא היה.
הוא עשה אותי מאושרת, גרם לי להרגיש שלמה עם עצמי.
את כל הריקנות שהייתה בי עם הקודם, הוא מילא.
הייתי יושבת אתו שעות בחדרי והיינו מדברים על הווייתם של
דברים, על טיפוסים אנושיים, על דברים העומדים בתשתיתם ועל אלה
המצויים על נייר בלבד, מחכים לרגע בו ישחררו אותם.
הוא עצמו היה אשיות בעלת כוח אדיר, אך רק מעטים נמשכו אליו,
הרוב התכחשו. הוא, שלא כמו הקודם, היה כמעט בכל דבר, בדברים
שקורים בחיי היום יום וגם מחוץ.
הוא לא דרש הרבה מאחרים, הוא ביקש, כמו כל אחד אחר, שיעריכו את
מה שהוא עושה, שיאמינו בו.
בחלוף השנים פגשתי מישהו, הרגשתי חלק ממנו או לחילופין, שהוא
חלק ממני. סיפרתי לו הכל, חוץ מעליו, אחרי כל כך הרבה שנים
ששמרתי אותו לעצמי כבר לא רציתי לחלוק אותו עם אחרים, אולי
בעצם פחדתי ממה שהוא יאמר.
היינו ביחד כבר למעלה משנתיים, רציתי לבלות אתו את שארית חיי
אבל הרגשתי שאני חייבת לספר לו עליו לפני שאני אתמסר לו. הרי
הוא חלק ממני ואם הוא רוצה להיות בעלי ושותפי לחיים הוא חייב
לדעת עליו.
ערב אחד החלטתי לגלות לו, הושבתי אותו מולי והשבעתי אותו שלא
יפצה פיו עד אסיים לדבר, הוא הסכים. התחלתי מההתחלה, עוד מהזמן
שרציתי להיות כמו כולם והמשכתי אל הזמן שכבר הייתי אתו. במשך
כל השיחה רק עיניו הביעו את מה שחשב, החל מסקרנות וכלה בתדהמה.
כשסיימתי לדבר היו עיניו ריקות, כאילו כבר מלאו מלהכיל את הכל.
שתקתי, הוא קם, הסתובב בחדר ואסף את חפציו, ניגש לדלת פתח אותה
כדי לצאת, אך לפני שהוא יצא הסתובב אלי ושאל, "אבל למה?? למה
השטן???".