כשהייתי קטנה פחדתי להישאר לבד בבית. ללא אנשים מסביב, לכודה
מאחורי דלת נעולה, היות ואף הורה שפוי בדעתו לא ישאיר מפתח לבת
חמש. מצד שני הוריי גם לא חשבו שמישהי כמוני צריכה השגחה אם הם
משאירים אותי לבד רק לשעתיים-שלוש.

הטריק היה הסחת הדעת. מספיק היה לשים תקליט על הפטיפון הישן
שלנו כדי להשכיח ממני את הסובב אותי. מילים, צלילים, קולות
וצבעים היוו בשבילי עולמות אחרים, עשירים בחוויות, מהממי
חושים. ורציתי אותם רק לעצמי. אנשים אחרים הפריעו להתמזגות
מוחלטת. וכך, לא מובחנת, אמי הייתה חומקת החוצה לבצע את כל
אותם סידורים בהם נוכחות של ילדה קטנה ומשתעממת בקלות הייתה
מאוד לא רצויה.

אלא שאפילו אם הפטיפון לא היה שורט את התקליט ולא נתקע באמצע,
אמי אף פעם לא הספיקה לחזור בזמן. וכך קולות האנשים היו
נמוגים, משאירים אחריהם רחש יציב של מחט על שולי התקליט, עד
שהוא היה מפסיק להסתובב ואז גם קול זה היה דוהה לתוך הדממה.
וכך הייתי יושבת משוכלת רגליים על השטיח, פניי נטויות כלפי
מעלה אל השולחן הקטן עליו ניצב הפטיפון, מרגישה את הלחץ מצטבר
בתחתית בטני, את החרדה נבנית מאחורי העיניים, נחשול הולך וגדל
של אימה לא הגיונית ולא מוגדרת, שגרמה ללבי להלום כמו פרסות של
סוס הדוהר במדרכה מרוצפת, ולנשימות שלי להפוך למהירות ושטוחות.
הייתי ממהרת להעסיק את עצמי, פותחת וסוגרת מגירות, מדליקה
ומכבה את האור, מזיזה חפצים ממקום למקום. העברתי מחוגי שעונים
לפנים, מקווה שזה יזרז את בוא הוריי, אך גם יודעת באותו הזמן
שזה לעולם לא יקרה. אלא שדבר לא השתיק את אותו קול יציב ונשמע
בקושי, עדין ורך, של פסיעות איטיות ומחושבות בחדר הסמוך.

והייתי שומעת את המילים, אותו פזמון קדום שנלחש שוב ושוב
בזדוניות אבל איכשהו גם בהבנה עתיקת יומין, בידיעה בלתי
מעורערת, קול שנראה כי בא מתוך הקירות, עוטף אותי מכל
הכיוונים, חונק אותי ברכות הקרה שלו. והייתי מתכרבלת לתוך כדור
בפינה, מתוחה כמו מיתר, חושי ערים, דמי הולם באוזניי, רעש של
מכונית חולפת מחוץ לחלון נשמע לי כמו מטוס ממריא. הייתי צועקת,
ידיי על אוזניי, רגליי נשלחות לפנים בנסיון להדוף את התוקף
הבלתי נראה, להדוף ממני את כותונת המשוגעים הערפילית, עד
שייאוש ואפיסת כוחות היו גוברים עלי, והייתי משתתקת ונכנעת,
חוזרת ומקשיבה לצעדים הקרבים, רואה את הצללים נעים בכניסה אל
החדר, כמעט יוצרים צורה מוגדרת אך מתפוגגים שניה אחת לפני כן,
שומעת שוב ושוב את אותן המילים.

אלי, בואי אלי, כולכם באים אלי בסופו של דבר, בואי אלי, את
שלי, בואי...

נחנקת מהאימה שגדשה אותי, על סף עולם מתפורר, רעש זר של מפתח
המסתובב בחור המנעול של דלת הכניסה היה פורץ לתוך עולמי, אוויר
קר וצלול היה נכנס לתוך הדירה, קרן שמש צהובה על רצפת
הלינוליאום, ואמי הייתה עומדת במרכזה, מחייכת אליי את החיוך
הקורן שלה, והייתי רצה אליה כאילו שכל שדי הגיהינום רודפים
אחריי, נצמדת אל החצאית שלה, אל הריח המוכר של חומרי ניקוי
ואהבה, וידיה המחוספסות היו מנגבות ברוך את הדמעות מפרצופי
הקטן, ויפחה קצרה של שתי הברות הייתה נמלטת ממעמקי ישותי,
נקטעת בשיהוק, אממממ-אא, יפחה שהכילה יותר אושר, הקלה וביטחון
מאשר יכלו להכיל כל המילים הארוכות שקיימות בעולם.  

אבי שם קץ להתנהגותי הילדותית ביום בו קיבלתי נכשל בספרות.
הייתי בת שבע ותלמידה מצטיינת בגלל שכולם ציפו ממני שאהיה כזו
(עד כמה שלמושג הזה יש בכלל משמעות בכתה ב'), אבל לפעמים
הדברים לא הסתדרו בדיוק כמו שהייתי רוצה.

את הדרך הביתה, שערכה כעשר דקות, עברתי בחצי שעה. רגלי איבדו
את גמישותם וצעדיי הפכו קטנים ונוקשים. קור ארקטי שרר בתוכי.
התיק על גבי היה כבד כאותו רגש אשמה שעל כתפיי.

לפני דלת הכניסה השתהיתי, נושמת נשימות קצרות ומהירות. המפתח
כמעט נפל מאצבעותיי הקפואות. הצלחתי להכניס אותו לחור המנעול
רק בניסיון שלישי. אחר סובבתי אותו בכיוון ההפוך, לא מבינה
מדוע הדלת לא נפתחת. שכנה קשישה מהקומה שמעל עזרה לי להבין את
טעותי. הודיתי לה בחיוך מנומס ובקול רועד, בזמן שצפיתי בה
יורדת במדרגות, נעלמת משדה ראייתי. עמדתי ללא ניע עד שלא
יכולתי לשמוע יותר את צעדיה. מבוגרים! כולם היו מזויפים, אחד
אחד, כמו ליצנים בקרקס.

נכנסתי לתוך הדירה. ריח של אוכל מתבשל הכה בנחיריי, אדי חום
עטפו את גופי הקפוא. אבי הופיע מהמטבח, חגור סינור פרחוני,
מחייך. ידעתי שהוא בבית. הוא תמיד היה בבית. התרגיל עם המפתח
היה הרעיון שלו, ללמד אותי אחריות. להכין אותי לשנים הבאות.

פניו השתנו כשהוא הבחין בעיני הפעורות לרווחה. אבא, סלח לי, לא
התכוונתי, זה לעולם לא יקרה שוב, בבקשה!

"קיבלתי נכשל בספרות", קולי נשבר.

דממה הייתה המענה. פניו נראו כאילו ענן סערה כיסה אותם. הוא
עמד מולי ונראה כענק מהאגדות שאמי נהגה להקריא לי לפני שהלכתי
לבית הספר ולמדתי לקרוא בעצמי. ראשי היה נטוי אחורנית כדי
שאוכל לראות את שפתיו הקפוצות. את עיניו לא רציתי לראות.

"לכי לחדרך".

רצתי, כמו כלב מאומן היטב המבצע את פקודת בעליו. הוא השאיר
אותי שם שעתיים, עד שהשמש שקעה והחדר נמלא צללים. ישבתי על
מיטתי אסופה לתוך עצמי, גב ישר, ידיי לצדי גופי נעוצות באחיזת
טובע במזרון. חיכיתי לגזר דיני.

לבסוף נתקפתי בחוסר שקט, צללים מתערבלים סביבי בריקוד קדום
ופראי. שנאתי חושך. תמיד הייתה לי הרגשה שאותה דמות ערמומית
עורבת לי בין הצללים, מבט מזמין בעיניה הקרות כקרח. הייתי
בטוחה כי אני רואה את חיוכה הצ'שרי מבזיק אליי פה ושם מתוך
החושך. פחדתי. פחדתי, כי חלק ממני רצה להיענות לה.

ניגשתי לדלת על קצות אצבעותיי והצצתי החוצה. אבי ישב על שרפרף
נמוך בפרוזדור ושרך את נעליו. החרדה זינקה עלי כחיית טרף.

"אתה... הולך?" פניו נראו לבנים באלומת האור שבאה מהמטבח, חסרי
דם לגמרי.

"כן".

בבקשה אל תלך אני אהיה ילדה טובה תעניש אותי בדרך אחרת בבקשה
אני אסבול הכל רק לא את זה בבקשה, אבא.

"אתה חייב?" קולי לא היה יותר מלחישה.

הוא סיים לשרוך את נעליו, אבל לא הקדיש לי מבט. "חזרי לחדרך".


קולו הרגוע החניק בי את כל התחנונים שעמדתי להשמיע. כשהוא
התרומם על רגליו, פעולה פשוטה זו הפחידה אותי מספיק כדי להחזיר
אותי לחדרי בלא הגה נוסף. גופו נשם כוח. שנים מאוחר יותר הייתי
תופסת את עצמי מתבוננת בחבריי לכתה, קוראת את רמזי האלימות
בגופם הכפוף מעל ספרי הלימוד. הייתי רואה אותה מתגלגלת תחת
מעטה הדק של עורם והמוסכמות החברתיות השבריריות. תנועת יד
חופשית ומהירה, שתפסה עיפרון נופל. האצבעות מלאות הכוח, שתופפו
על פני השולחן. הקמט הקטן והאכזר ליד הפה, שהפנט אותי כמו שנחש
מהפנט ציפור. חשתי משיכה חולנית ודחייה גם יחד, שאיבה לתוכו של
אותו מעגל האלימות שהיה מוכן להודיע על נוכחותו בדמות כל בן
שבע-עשרה שהכרתי.

בית ספר נועד להתבגרות, חלקית ככל שתהיה. הוא נועד ללמידה,
כמובן, אבל גם למאבקים, להשתוללויות ומפעם לפעם לאלימות.
המורים היו מעבירים שעורים מיוחדים לטיפול בבעיה האחרונה. הגדר
מה היא אלימות מילולית. באיזו דרך היא גרועה יותר מאלימות
פיזית. איך ניתן למנוע את שני סוגי האלימות. וכולם היו מרימים
את ידיהם ומצביעים, ילדים טובים שעישנו בפינות בית הספר וקיללו
בדיוק את אותם המורים ברגע שאלה עזבו את הכתה, ולכולם היו
דוגמאות שאף אחד לא חשב על יישומם.

ואני שנאתי את כולם. את המורים, שעשו את מה שמשרד החינוך הורה
להם, בלי להשקיע אף מחשבה אישית בנאמר, את התלמידים, שישבו
סביבי משועממים, מגלגלי עיניים, או הרימו את ידם בשאננות,
בעיניים בורקות, להוטים אחר שבחי המחנכים. ואת עצמי, על שלא
יכולתי להיות אחת מהם.  

לא פעם הייתי רואה את עצמי מזנקת על אחד מאותם שחצנים בני
שבע-עשרה שחשבו שזריקת כיסאות באויר בהפסקות הוא הבידור האמיתי
של החיים. כשהם צעקו, כשהם שילחו את אגרופיהם אחד בשני בקטטות
נדירות, כשהם זרקו ספרים כנגד קירות כשמשהו עיצבן אותם, רציתי
לזנק עליהם, לכרוך את אצבעותיי סביב גרונם, להרגיש את הדופק
הפראי שלהם באחיזתי. חזקים ככל שהיו, הם לא היו עומדים תחת
מתקפה של שנאה מוחלטת. רציתי להפיל אותם ארצה ולהרגיש את רגליי
הולמות בבשרם. לראות את נשימתם יוצאת בהתנשפויות קצרות, את
ידיהם מוחזקות בתנוחה הגנתית מגוחכת מעל ראשיהם. כמה רציתי
להרגיש את השנאה זולגת ממני החוצה, לתוכם, לתוך גופם השרוע
בחוסר אונים לפניי.

בנקודה זו מוחי היה משיג את האינסטינקט שסחף אותי ומחזיר אותי
לתוך המציאות מהמקום האפל אליו נשאבתי. הייתי חשה את הקור
מתפשט בתוכי, מזועזעת מהאלימות הכלואה בתוך עצמי, למרות התיעוב
המוחלט שחשתי כלפיה.

הפעם לא היה תקליט על הפטיפון שיארח לי חברה. לא היו סיפורים
או שירים שיהפכו את הדירה לצבעונית, שיגרשו את הדממה. ולא
הייתה אם שתופיע פתאום ותניס את הצללים. זינקתי על רגליי
כששמעתי את הצליל הסופני שהשמיעה דלת הכניסה בהיסגרה, כמו מכסה
כבד שנסגר על תיבת עץ. רצתי לתוך הפרוזדור, הצמדתי את אזני אל
הדלת ועוד הספקתי לשמוע את צעדיו המתרחקים של אבי. המטבח היה
עדיין החדר היחיד בו דלק האור ונחשים של פאניקה החלו להקיף
אותי.

זינקתי לעבר השידה עליה הנחתי את המפתח. לא ידעתי לאן אלך
בחושך, או איך אתרץ משהו שנאסר עלי בברור, כל מה שידעתי הוא
שאני צריכה להחזיק מעמד עד שאבי יחזור. אולי אשב בכניסה
לבניין. יש כביש צר ליד, אנשים יעברו שם מתישהו. או מכוניות.
לא היה אכפת לי איזה עונש אקבל לאחר מכן. לא משנה מה יקרה, הכל
עדיף על מה שקרה עכשיו. הייתי חייבת לצאת החוצה, מיד, מתוך
הפרוזדור הצר, מתוך החושך, מתוך הדממה שנשמה.

המפתח לא היה על השידה.

חיפשתי אחריו בטרוף, בפאניקה מוחלטת. בשתי המגרות הקטנות, על
הרצפה, מתחת לשטיח. אולי הוא נפל. אולי לא שמתי לב היכן הנחתי
אותו.

אולי הוא לקח אותו.

הרגשתי שנגמר לי האוויר. משהו בתוכי נשבר, מתג קטן במערכת
מסובכת של איזון. רצתי חזרה אל הדלת, הולמת בעץ האדיש, מושכת
בידית חסרת התועלת שוב ושוב, נחנקת מבכי, צורחת מילים לא
מובנות, קוראת לאמי. הנחשים עטפו אותי, לחששו לתוך אוזניי
סיפורים מלאי אימה.

והצללים התנועעו מסביב בריקוד איטי, מלא ציפייה.

קפיצת זמן מאוחר יותר - שיכלה להוות מספר דקות או שעות, לא
יכולתי לדעת - הצרידות והעייפות הניסו את הנחשים. ישבתי שפופה
על הרצפה, מצחי שאון כנגד הדלת, עיני נפוחות עד כאב.

שמעתי את הצעדים הרכים. משכתי את עצמי על רגליי. הייתי מעבר
לפחד. הישרתי את מבטי באיטיות לתוך המסדרון.

היא עמדה שם, גופה מגיח לרגע מהצללים המרקדים, ממשות מוצקה של
חושך, שרגע לאחר מכן שבה והתמזגה לתוך האפלולית. לפניה היה צבע
של ירח מצויר, לבן מושלם, נטול פגמים. חשבתי בפתאומיות על
הסיפור שאמי נהגה לספר לי לפני השינה, על ילדה קטנה שביקשה
מאביה שיביא לה ירח במתנה. לא הצלחתי להיזכר מה קרה בסוף.

עיניה היו שתי ברכות שחורות, נטולות תחתית. פניה נראו כחקוקות
באבן. אבל הבעתה לא הייתה אכזרית ולא היה בה דבר משל טורף, כמו
שציפיתי. גם לא היו בה רחמים. רק ידיעה.

היא הושיטה לי את ידה, בלא אומר.

הצללים הגבירו את קצב ריקודם.

התבוננתי בעור המושלם, המתוח של ידה. נטול גיל. ועם זאת ראיתי
בברור שזו כף יד נשית. דבר לא זע מתחת לפני העור, נושם ומחכה.
אם פסל היה יכול לנוע, כך הוא היה נראה.

חשתי בה בתוכי. קוראת לי.
צעדתי לקראתה.

כשאבי חזר הביתה הוא מצא אותי במיטתי, ישנה.