התמסח הצעיר נחום, לא היה לו חשק לקום
הוא המשיך לישון ולהתפדפד
דבק בשירי הזמר הנודד

ולפתע - קם, ארז פקלאותיו!
לגלות עולם חדש, לסור אל מחוזותיו.
ועל אף כל ימיו הקשים ותלאותיו,
לא מש מדרכו, לא נכנע ליבלותיו.
באותו נתיב פתלתל צעד בעקבות שגעונותיו
אכל כיד המלך, שבר חסכונותיו
מעת לעת, עשה קצת מתיחות לגב, שכאב,
לא הפריע לו הפחד
הרעב...
מאין את כוחו שאב?!
הכיצד לא נתפסו לו ישבניו?!
איך לא קרסו עליו שריריו?!
לאן רצה ללכת, עד הרי מואב?
עד קצה ארצות ערב?

כבר אזלו לו תחתוניו, הנקיים,
אז הוא מצא לו תחליפים
והמשיך לו בדרכו היחידה,
אולי - דרכו האבודה?
לא נפטר מאף כבודה!
עובדה!

עצר, חנה, הדליק לו מדורה.
חיפש לו נחום בתיקו
אבוי! שכח הלץ להביא את מקטרתו.
היה בטוח שהייתה באמתחתו
וכעת - כיצד יעביר לו לילותיו?
האם את כל הדרך צעד הוא לשווא?
האם לריק שרף כך את ימיו?
האם לריק איכזב כך את הוריו,
שעזב?
מבלי ללחוץ ידיו, לאביו, אימו ושני אחיו.

זו שאלה שטרדה מחשבותיו...
פשט לו נחום את בגדיו
ליקט אצטרובלים
והתארגן לו לליל מדורה תחת שמיים זרועים בכוכבים.
כן, כוחו כבר תש.
האם הוא מיואש?
אאהההההה!!!
זעקה נוראה פלט הוא מגרונו,
הבחין בפגר חולד באוהלו.

הוציא שמן וסירים
וטיגן אותו בקצת חמאה, בצל וגרגרי יער מתוקים.