אני זוכר עוד באותו הערב , כשבכיתי
ואת שאלת : "למה אתה בוכה?"
ואני , אני חשבתי לעצמי
היא שואלת למה אני בוכה?!
מה היא לא יודעת למה?
היא יודעת!
ואני מרגיש, אני בוכה
והיא שואלת למה...

את עוזבת אותי, זה למה!

הכנתי לך ארוחה, לכבוד יום השנה שלנו יחד
שלוש שנים ושלושה חודשים
עם נרות, כמו שאת אוהבת
אבל מה, אני הייתי עיוור
לא ראיתי
שאני מאוהב באדם
שלא אוהב.

כשבכיתי על הספה  
שאלת למה אני בוכה  
אבל לא ניסית להרגיע אותי
לא ליטפת אותי
לא נגעת בי
ואז הרגשתי את הקור
אז הבנתי  
ובכיתי יותר...

אז תגידי לי למה?
למה היינו ביחד?
למה?
אהבנו, צחקנו
מה לא עשינו
אני שנתתי את ליבי לך
נפתחתי לך, נתתי לך
לקחת לי אותו וניפצת לרסיסים.

כאילו היה סתם

והנה בא היום
עכשיו השעה 3:00 לפנות בוקר.
אני שוכב לי פה, ומהרהר
למה זאת?

הייתי איתך, אהבתי איתך ובכיתי איתך.
אבל מה  
עכשיו אני לא איתך
אני איתי, עם עצמי, עם העט והדף
וכל שאר המחשבות
והלב השבור.

כאב כזה עוד לא הרגשתי
וגם לא היה לי
כי אני את ליבי נתתי  
כי הרגשתי שאת
שאותך ושאיתך ובשבילך
אתן.

הייתי טוב מידי

לא ידעתי, ולא ראיתי את הסוף
ראיתי רק התחלה
וכל מה שהיה  
היתה נקודה
שבכל יום זזה מחדש
לאותו יום
כאילו היה זה יום חדש
אבל מה
אני את ליבי נתתי
וזה כואב
אפילו אם אני אשאל " למה? "
אני לא אדע.

והנה הגיע הסוף
הסוף של אותה ההתחלה

יש האומרים שלכל דבר טוב יש סוף

אבל האם אכן היה זה טוב?...









בשברון גדול:

תומי