כשפתחתי את העיניים, כל מיני דברים שלא הייתי מוכן אליהם קפצו
לי לרישתית... אם לא הייתי נלחץ כל-כך זאת יכלה להיות חוויה
רוחנית! הדבר הראשון היה אור בוהק ומסנוור שהכה בי עד דמעות,
ממש שרפו לי העיניים, אף פעם לא נתקלתי באור כזה. אח"כ התחלתי
לשים לב לכל מיני מעופפים. "ממש מדע בדיוני", חשבתי לעצמי,
"משהו פה לא מסתדר". ואז הגיעו כל מיני דמויות מטושטשות
והתחילו לעשות עליי כל מיני ניסויים מוזרים ומלחיצים, הם מרחו
עליי כל מיני משחות נעימות למגע בתחילה ושורפות לאחר מכן,
שיחקו לי בכישורים המוטוריים, אה, כן, והכי מעצבן מכל... אף
אחד לא דיבר אליי בשפה שהבנתי, הם אמנם ניסו לתקשר איתי, אבל
בג'יבריש מעצבן.
מדי פעם הייתי קולט איזה חצי משפט שאני מבין וישר הייתי מתקשר
חזרה, אך ללא הועיל, הם מיד היו חוזרים לג'יבריש שלהם.
היו הרבה טשטושים שבאו והלכו, ובכל הזמן הזה כל המעופפים
מתעופפים להם בשמיים שמעליי בסימטריה מושלמת, ולעיתים היה נדמה
לי שהטשטושים המג'ברשים יכולים להשפיע על התנועה שלהם.
התסכול שבי החל גועש וקוצף. איך אני אסתדר פה, במקום המוזר
הזה? אני בקושי רואה משהו, ומה שאני כן רואה אני לא ממש יכול
להבין. בנוסף, אף אחד לא מבין אותי או לפחות לא מראה סימנים של
הבנה.
"עושים עליי ניסויים", חשבתי לעצמי...
היה נדמה לי שאחד המטושטשים המג'ברשים, הופקד כאחראי עליי, את
ההילה של הטשטוש שלו כבר התחלתי לזהות, ואפילו הקול שלו הפך
למוכר.
פעם בכמה זמן הוא היה מגיע, שולף איזה איבר שלא היה שם קודם
ומחבר אותו אליי, תופעה מאוד ממכרת, אני חייב לציין, ברגע
שהיינו מחוברים, תחושות של רוגע, שובע, אושר ועירנות היו
מציפות אותי, אחחח... זה הרגיש כל כך טוב...
ברגע שהוא היה מנתק את עצמו ממני הוחלפו הרגשות הנ"ל בדכאון
ועייפות, שלא נדבר על ההקאות, ממש זמן קצר לאחר כל התנתקות
הייתי חווה בחילה שלא מהעולם הזה, שבדר"כ היתה מלווה בהקאה. אז
היה מגיע הטשטוש שלי, הוא היה מנגב אותי ומושך אותי בשמנים
ומשחות נוספות.
עד כדי כך הרגשתי צורך לחיבור של שנינו בחזרה, שהתחלתי צורח
בכל שפה שרק הכרתי: "תחזור אליי!!!".
ההתחברות הפיזית מאוד קירבה בינינו נפשית, זו היתה תחושה
עילאית ואלוהית של ממש!
כשהייתי צורח ולא מוותר במשך זמן לא מוגבל, הטשטוש הקבוע שלי
היה מביא לי תחליף לתהליך ההתחברות, פיזית זה הרגיש כמעט אותו
דבר אבל נפשית זה פשוט לא היה אותו דבר...
היה בזה משהו מזויף, ריקני, כמו שנותנים לנרקומנים כל מיני
תחליפי סטלה בשביל הקריזים, הם הפכו אותי למכור וחסר יכולת,
פתאום זה הכה בי, זה לא המקום שלי פה, משהו מאוד לא בסדר
בעובדה שהביאו אותי לפה, אני רוצה הביתה, אני לא יכול לסבול את
זה יותר!!!
זה החוסר האונים ששיגע אותי, תחשבו על זה, רוב הזמן הייתי במצב
מאוזן כמעט ללא יכולות מוטוריות, ממש כאילו החליפו לי את כח
המשיכה, או יותר נכון הגדילו אותו, עם יכולת ראייה מאוד
מוגבלת, בלי השפה המקומית, אני ממש מיואש ומבויש. אילו מין
חיים אלה, אם אתה לא יכול לדאוג לעצמך!
בשלב כלשהו הבנתי ששום דבר לא הולך לקרות או להשתנות, היאוש
והתסכול ניצחו אותי, החלתי בוכה בכי תמרורים מלווה בזעקות יאוש
וצרחות מחרישות אזניים... אך הפעם ללא הועיל, אף אחד לא הגיע,
אפילו לא הטשטוש הקבוע שלי, די!!! מה הטעם בכלל?
כאילו שאם מישהו היה מגיע זה היה משנה משהו, הוא רק היה מטפל
בי ומזכיר לי בדיעבד כמה שאני מסכן וחסר יכולת, אני חותך, לא
אשתף יותר פעולה עם הניסויים האכזריים האלו. אני "מוריש לכם"
את הצרות שלי, את המעופפים, את התענוג שבהתמכרות, את הדיכאון
שבחוסר האונים, ואת הקושי שבקריז, את הדבר המעצבן שקשרו לי פה
למפשעה, ואפילו את הטשטוש המג'ברש שלי אתם יכולים לקחת...
שלום, עולם אכזר!!! אני מפסיק לנשום!

                   מוות בעריסה
מאת אורי  
 תסמונת מוות פתאומי בעריסה :

תסמונת מוות פתאומי בעריסה (SIDS) היא מוות פתאומי ובלתי-צפוי
של תינוק הנראה בריא לחלוטין.
תסמונת מוות בעריסה היא גורם המוות הנפוץ ביותר בקרב תינוקות,
בין גיל שבועיים לגיל שנה.
היא גורמת למותם של 3 מכל 2,000 תינוקות.

מתוך "מרק" - המדריך הרפואי השלם.