לחישת קונכיות לבנות, לרגלם של הרים נישאים

והאור החלוש בם מכה, מגלה בלובנם איך גאים.

ומתוך אדמה מתבקע, צמרי ומקפיא, זר-הקור

ועצים חסרי ירק, זקופים, כעומדים על הקרח לשמור.



מה נורא ומכושף המראה. ואיני יכולה להביט,

כי כמה ליבי בחומו, את הנוף המושלג להצית.

מה לועג המקום בליבנו, על כל יופי עדין ומתוק:

מורה הוא לעד - קץ. לשתוק. מחניק הוא בקור את הצחוק.



המראה לא אוכל לקבל, לא נופי זה אבי, אלוקיי,

לא מפחד ארצה לחזור - כל ימיי ביגון לילותיי,

כי נופי הוא עצים לירוק, וחיים ופרחים באדום,

ואחזור מליבי האוהב ומתוך עזותו של התום.