הכל בגלל חיבוק טיפשי.
כל זה בגלל חיבוק אחד טיפשי.
היה לה כל מה שנערה בת 14 רוצה בחייה: חבר חתיך, אומנם קצת
ריקני ולא נבון במיוחד, אך הוא אהב אותה, היא הייתה תלמיד
מצטיינת ונבונה, היה לה גוף בעל גזרה דקיקה, פרצוף חמוד ועיני
ענבר גדולות ויפות, כחולות כמו הים.
שערה היה חום, מתולתל וארוך, מסתלסל כמעט עד סוף עמוד השדרה
שלה.
הייתה לה משפחה חביבה ותומכת, אומנם לא עד הסוף והיא אפילו לא
חשה בנוח לשתף אותם בכל, אבל המשפחה הייתה מספיק חמימה ואוהבת
בשביל להשרות אווירה של שלווה.
והכי חשוב, היה לה ביטחון בעצמה ובמה שהיא מייצגת.
אבל הכל קרס מול עיניה בגלל חיבוק אחד תמים, כביכול, חיבוק
טיפשי וחסר טעם.
הוא היה חסר טעם כי הרס את הביטחון שלה בבחירותיה ובמעשיה, הוא
הרס את אהבתה אל תמיר, החבר שלה, והכי חשוב:
הרס את חומות ההגנה שהציבה סביבה.

הם חזרו ללימודים ב-1 בספטמבר, למזלה לא היו שביתות השנה.
היא התגעגעה לחבריה היקרים שראתה רק מעט, עקב נסיעתה לחו"ל
לרוב החופש.
היא התגעגעה גם ללימודים, כן, היא אהבה ללמוד ולהרחיב אופקים.
הייתה פריקית של ספרים, כל מי שרצה ספר מעניין לקריאה ומסקרן
היה מגיעה אליה ולא היה עושה את דרכו עד לספרייה העירונית.
היה לה טעם נפלא בספרים ותמיד קראה את הכי טובים.
חברה אחת שלה כבר ביקשה, בצחוק כמובן, לעשות כרטיס מנוי
לספרייה שלה כי היא משאילה ממנה כל כך הרבה.
ביום הראשון ללימודים היא פגשה את כולם שוב.
תמיר היה גדול ממנה בשנה, נער יפה תואר בעל שיער בצבע דבש,
עיניים קטנות ובהירות, גוון ירקרק מדהים ויפה. תווי פניו היו
נאים ומשכו מבטים לכל מקום שאליו הלכו. גופו מחוטב ושרירי,
התאמן בכל יום במכון הכושר שבשכונתו. מלאו לו 15 בדיוק ביום
הראשון ללימודים.
היא לא ראתה אותו נכנס לשטח בית הספר, כנראה הקדימה אותו.
צעדה הלאה משם, אל מרכז החצר.
כל חבריה וחברותיה התקבצו שם והחליפו חוויות שלתמיר לא היה שום
קשר אליהן. היה נפלא לראות את כולם אחרי החופשה הארוכה
והמנותקת בחו"ל. היא העניקה חיבוקים לרוב ואף קיבלה בעצמה
חיבוקים.
הכל היה מושלם עד שראתה אותו.
נער צעיר ויפה תואר, אולי עוד יותר מתמיר שלה, עור גופו שחום
מעבודה בשמש, עיניו חומות מדהימות, מזמינות את המביט בהן לצלול
לתוכן ולחפש איזה סוד כמוס. שערו היה חלק ושחור בעל נטייה
לחום, משהו באמצע. היא הכירה אותו, את עומר, עוד מהגן ומעולם
לא היה בניהם משהו רציני. אפילו לידידות לא היו קרובים, די
מרוחקים זה מזה.
היא ידעה שהוא נער חכם ואינטליגנטי שהיה אהוד על כל חבריו.
הייתה לו חברה, שמה הילה. נערה מהכיתה המקבילה, חמודה אבל בעלת
אופי מגונן ומרגיז. מדי פעם העמידה פנים שהוא רכושה הפרטי
ולכלכו עליה הרבה פיות רעים.
"נטע!" הוא קרא בקול וחיוך ענקי התפרש על פניו.
היא התפלאה, תמיד לא התייחסו זה אל זה, אבל היא הייתה הנטע
היחידה בכל בית הספר.
"עומר," היא אמרה וחייכה בחביבות האופיינית לה, לא חשבה שירצה
להגיד לה משהו נוסף לשלום.
הוא התרחק מקבצת הבנים והבנות שעמד לידה והתקדם לכיוונה.
היא עשתה צעד כדי להתקדם אליו, אך עצרה את עצמה מלעשות כך.
בלי הסבר הגיוני, החל ליבה לפרפר בקרבה כמו שמעולם לא פרפר. גם
לא כשראתה את תמיר לראשונה, אף פעם.
עומר כבר עמד לידה בלי ששמה לב, הוא חייך.
"שמעתי מסיגל שהיית בצרפת, איך היה?" הוא שאל.
"בסדר גמור, נהנתי, אבל חודש וחצי זה מוגזם." היא אמרה וניסתה
להשקיט את ליבה שאיים לגרום לה לסקור אותו במבט מתעניין.
היא לא הבינה מה קורה לה.
"לא נורא, העיקר שנהנת." הוא אמר וחייך שוב, התקרב אליה וחבק
אותה בשתי ידיו.
הוא אחז בה בחוזקה לכמה שניות, מצמיד את גופה אל גופו.
ואז הכל התפוצץ.
היא, הוא, תמיר, החיים שלה.
האהבה פעפעה בעורקיה ואיימה לפוצץ אותה מרוב אושר לא הגיוני.
כל מה שהרגישה אי פעם אל תמיר נראה כל כך קטן וחסר משמעות
מהנקודה שבה עמדה עתה.
היא הרגישה כאילו הגיעה לפסגת האושר, לאושר הכי נפלא שיכלה רק
לחלום עליו.
הכל רק בגלל חיבוק... רק בגלל חיבוק טיפשי...